שנה מורכבת עברה על קהילת הלהט"ב בישראל, אך יש להמשיך במאבק

זהות היא לא דבר בלתי נראה, ועבור חברי הקהילה הלהט”בית המציאות לא תמיד פשוטה. שנת 2016 הייתה מורכבת עבור קהילת הלהט”ב בישראל. בשנה האחרונה הקהילה בבאר שבע נאבקה על זכותה לצעוד במקום מרכזי בעיר שלה, אך בית המשפט שלח אותה לצעוד ברחוב צדדי. דווקא בערים שהן לא תל אביב, המאבק על נראות במרחב הציבורי חשוב במיוחד. לכן פסיקת בית המשפט היא כתם שחור. לשמחתי, הקהילה המקומית החליטה להפגין נגד הניסיון להדיר אותה. נוסף על כך, בשנה האחרונה הוכו הומוסקסואלים באילת, ברחובות ובתל אביב על רקע נטיותיהם. בסקר ממשלתי ובמחקרים אחרים גם גילינו שלטרנסג’נדרים כמעט בלתי אפשרי לחיות כאן בכבוד ובביטחון, משום שמחציתם ספגו אלימות פיזית, 68% מהם חוו אפליה בעבודה, 84% מרוויחים הרבה מתחת לממוצע ו־42% לא מוצאים עבודה במשרה מלאה. כמו כן, השיר הפוגעני “מושיקו” שודר בפריים־טיים, ולמחרת הוצפנו בדיווחים של נוער גאה שחבריהם לכיתה השפילו אותם בבריונות ושרו להם את השיר.

אך יש גם נקודות אור. 25 אלף נשים וגברים צעדו השנה במצעד הגאווה בירושלים לזכר שירה בנקי ז”ל. ארגון חושן התחיל להעביר פעילויות לצוותי חינוך לגיל הרך בנושא הלהט”ב וזהות מגדרית, בתקווה שחינוך יוביל לשינוי עמדות בציבור. כמו כן, בשנה האחרונה ייסדה הקהילה הבי־פאן־פולי (הקהילה הביסקסואלית) פורום באגודת הלהט”ב, והוקדש יום שלם בכנסת לזכויות להט”ב. 

הדבר שהכי מרגש אותי הוא המאבק שלבו אני שותפה בעירי חיפה. אחרי שנים שבהן מצעד הגאווה בעיר היה הפגנה מול העירייה בדרישה לתקציבים לרווחה, תרבות, בריאות וחינוך, העירייה הכריזה על פתיחת בית הקהילות לגאווה וסובלנות בעיר והגדילה תקציבים לקהילה במאות אחוזים. אם למדתי משהו מהמאבק שלנו בחיפה, זה להאמין שהשינוי אפשרי. נחישות וסולידריות הובילו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום. לא ויתרנו, גם כשהכל היה נראה אבוד. בשבוע זכויות האדם, שיחל בשישי הקרוב, אני מזכירה לעצמי ולחבריי לקהילה: גם בימים קשים אנחנו חייבים להאמין ששינוי יכול להתרחש. נמשיך להיאבק ביחד עד שנביא את השוויון המיוחל.