ארה"ב והמזרח התיכון – לא מה שמספרים לך

המערכת הבינלאומית מאופיינת בדורנו במשבר חריף של מנהיגות. זו אולי הסיבה המרכזית למתקפה המרוכזת של האסלאם בכל העולם, ולגודל הטרגדיה של העולם החופשי - לניצחונו מהברור. שום חברה איננה יכולה להתקיים ללא מנהיגות, אחרת מתפתחת אנרכיה מדינית ושלטונית. המנהיגות היא הדבק המלכד והמעצב של כל חברה. ארתור שלזינג'ר קבע: "מנהיגות היא מה שמניע את העולם. זוהי היכולת לעורר, לגייס, ולהניע המונים... היא יכולה להיות מאחדת ומלכדת, או מדכאת ואלימה, אך אין גורם שישווה לה. מנהיגות יכולה לשנות את ההיסטוריה, לטוב ולרע." דבר זה נכון, לא פחות, ואולי אף יותר, כשמדובר במערכת הבינלאומית.

העדר מנהיגות יוצר ואקום, אליו חודרים כוחות הרוע, במטרה לשבש את הסדר הבינלאומי. יש גם צד אחר ובעייתי של המנהיגות: הכשלים בעיצוב, בקבלת החלטות, ובניהול המדיניות. ברברה טוכמן, בספרה, מצעד האיוולת, קבעה: "לאורך ההיסטוריה, נקטו ממשלות מדיניות נוגדת לאינטרסים של עמיהם. כושר הביצוע של הממשל הוא הגרוע ביותר... דווקא להם השפעה קיומית על גורל עמים ומדינות... השאלה הגדולה, מדוע מנהיגים פועלים לעתים קרובות בניגוד למה שמורה ההיגיון ובניגוד לאינטרס העצמי הברור...? מלחמות פורצות עקב כשלים של המנהיגות, ואי-יכולתה להבחין בתופעות המתרחשות, בעיקר השאיפה לכפות בכוח את הרצונות שלה על המציאות המשתנה... מה שמאפיין את המנהיגות הוא האיוולת, אטימות-המוחין, והעיקשות-העיוורת, להמשיך ולהעריך כי דרכם המדינית נכונה, ולהמשיך ולפעול באסטרטגיה שגויה'... מנהיגים הובילו את עמיהם לאסונות לאומיים." שוב ושוב מוכח כי עקב האיוולת, העיקשות העיוורת, ואטימות-המוחין של המנהיגים, מתפתחים כשלים בתהליכי קבלת ההחלטות ובעיצוב המדיניות, עקב האגו של המנהיגים ותפישתם הסובייקטיבית. מכאן, אי רצונם לקבל החלטות, ותוצאת פעילותם ב"חשיבת רצוי" (wishful thinking) ולא חשיבת מצוי הניתן להשגה. מציאות זו מובילה לאסונות לאומיים. מה המנהיגים עושים בפועל? פעילות הפוכה מהרצוי הקיומי: פייסנות, ולא עמידה איתנה על האינטרסים הלאומיים. חנפנות ותשלום פרוטקשן, ולא פעילות להביא את הסדר הנכון. ותרנות וכניעות דווקא ככל שמתגברת עוצמת התוקפנות של היריב. הכחשה ורציונליזציה כתופעות קריטיות בפסיכו-תודעה שלהם. זו דרכם של פוליטיקאים. לא להחליט, לדחות את הקץ, להתעלם ולפייס, ולהימנע מלפעול, אלא כשאין ברירה. הסבר למציאות זאת ניתן למצוא אצל תומס שלינג, בספרו The Strategy of Conflict: "מרבית המנהיגים מבלבלים בין הבלתי סביר לבין הבלתי אפשרי להשגה. המקרה אותו לא שקלנו ברצינות נראה מוזר; מה שנראה מוזר נתפש בלתי סביר; ומה שנתפש בלתי סביר, לא נשקל ברצינות בתהליך עיצוב המדיניות. מנהיגים לא מוכנים להודות בכישלון."

אכן, המשבר בעולמנו הוא משבר של מנהיגות, של אמינות ושל מחויבות. הדוגמא המובהקת ביותר למציאות קשה זאת היא ארה"ב במזרח התיכון. לארה"ב יש דת עליונה שהאלוהים שלה זו הדמוקרטיה. מנהיגי ארה"ב סבורים באמונה עמוקה של דת, כי השיטה הדמוקרטית האמריקנית היא השלמות המוחלטת, ואם הכל יקבלו אותה, ישררו שלום וחיים חופשיים בעולם. כל מה שצריך הוא ליישם את השיטה. הדת הזאת מבטאת תפישה מרכסיסטית ממש: ההוויה קובעת את ההכרה. וכמו המרקסיזם, הכישלון האמריקני בתחום הדמוקרטיה מהדהד.

תהליכי הדמוקרטיזציה שארה"ב ביקשה ליישם במזרח התיכון הם סיפור עצוב וטרגי. ראשית, כך היה בעת מהפכת ח'מייני באיראן, 1978-9. ארה"ב לחצה על השאה ליישם חירויות פוליטיות וערכי דמוקרטיה. התוצאה: הדמוקרטיה ניצחה בכך שגרמה להפלת השאה, ועקב כך קיבלנו את ח'מייני ושלטון האייאטולות ו"משמרות המהפכה." כישלון חרוץ בהשגת "דמוקרטיה."

שנית, כך היה באפגניסטן, לאחר פלישת ברית-המועצות, 1988-1980. ארה"ב תמכה באופן נלהב באל-קאעדה ובמג'אהדין אל אפגאן, שפכה עליהם שלושה מיליארד דולר בנשק ובהדרכה, והפכה את בן לאדן לכוכב-על, לוחם החירות האולטימטיבי בשם הדמוקרטיה כדי למגר את הקומוניזם בעולם. התוצאה: ברית-המועצות נסוגה מאפגניסטן, אך כוכב העל, בן לאדן ןאל-קאעדה פנו נגד ארה"ב. באחד מנאומיו המפורסמים, בן לאדן קבע: העולם נמצא תחת השפעתן של שתי מעצמות-העל. אנו ניצחנו את הקשוחה והחזקה ביניהן (ברית המועצות), ולנצח את המעצמה הרכה מבין השתיים (ארה"ב), יהיה קל הרבה יותר. ואכן המציאות הוכיחה את דבריו מהר מאד. כישלון נמשך של דמוקרטיה. אפגניסטן מדינה פורעת ואלימה עם השפעות אזוריות אנרכיות.

שלישית, כך היה בעיראק, מ-2003. ארה"ב הפילה את משטר צדאם חוסיין ופרקה את הצבא למען הקמת ממשל דמוקרטי. לא להאמין, היא התגאתה שהדמוקרטיה הגיעה לעיראק ומוכיחה את עצמה. אך מבחן התוצאה מוכיח כמובן מציאות שונה לחלוטין. בהעדר שלטון מרכזי חזק, נוסח צדאם חוסיין, נוצר ואקום פוליטי, אליו חדרו במלוא העוצמה, כוחות השחור של האסלאם, וקיבלנו אנרכיה שבטית-עדתית ומדינה כושלת. יותר מכל בלט אבו מוצעב אל-זרקאווי, שייזכר בהיסטוריה של הג'האד כאחד הגורמים המרכזיים להתפתחות התנגשות הציביליזציות. ארגונו, ג'מאעת אל-תווחיד ואל-ג'האד, היה הראשון לבצע עריפת ראשים באינטרנט. זרקאווי הניח את היסודות הדתיים והאדאולוגיים להקמת 'אמירות אסלאמית' אזורית, בדרך להקמת החליפות האסלאמית. כישלון צורב ביישום הדמוקרטיה. עיראק מדינה כושלת.

רביעית, כך היה בלבנון, בפברואר 2005, עם הרצחו של רפיק אל-חרירי, וניסיון הנוצרים לשנות את המאזן הפוליטי שהתגבש עם חזבאללה, באמצעות "מהפכת הקטיפה." ארה"ב תבעה בחירות דמוקרטיות, כלומר בהשתתפות חזבאללה. התוצאה: קבלנו את חזבאללה כבורר פוליטי בעל זכות ווטו, ואת נצראללה כוכב עליון בלבנון. לבנון עוברת לשליטה שיעית בהשפעה איראנית.

חמישית, כך היה ברשות הפלסטינית, בינואר 2006, כאשר ארה"ב התעקשה על בחירות דמוקרטיות בהשתתפות כל הכוחות הפוליטיים, כולל חמא"ס. התוצאה: קיבלנו את ניצחון חמא"ס בעזה, הקמת מדינת טרור, ושלוש מלחמות קטנות. הדמוקרטיה מעולם לא התביישה כך.

שישית, כך היה בפקיסטן, בפברואר 2008, כאשר ארה"ב הפילה את המשטר הצבאי של הגנרל מושרף, בשם הדמוקרטיה, ותבעה חזרת הצבא לקסרקטינים וקיום בחירות דמוקרטיות. התוצאה: קיבלנו השתלטות של המג'אהדין והטאלבן על מחצית פקיסטן, תוך מספר חודשים. "הדמוקרטיה" של ארה"ב שברה שיאי כישלון וגרמה לאנרכיה מוחלטת.

היכן הבעיה? האם ארה"ב למדה את הלקחים הללו? בהחלט לא. בכך היא מוכיחה את דבריו של אלברט איינשטיין: "הגדרה נתונה של אי-שפיות היא עשיית אותו הדבר והציפייה לקבל תוצאות שונות בכל פעם." כישלון הממשלים האמריקנים בשם הדמוקרטיה הוא יצירה מופתית שצריכה להילמד בכל האוניברסיטאות. ממשל אובמה הוסיף עוון על פשע והרחיב והעמיק הרבה יותר את הכישלון. מבארכ חוסיין אובמה (בן לאב מוסלמי; מבארכ = "ברק" בסווהילית של קניה, שם נולד), הוא נהנתן שכולו "חליפה ריקה ופה גדול."

אחד המבקרים כתב לפני כמה שנים. "עצוב הדבר כי הנשיא האפרו-אמריקני הראשון שלנו יישפט בהיסטוריה כמושחת, בזבזן-נהנתן, חתרני, הרסני, וחסר תוחלת יותר מכל נשיאי ארה"ב. אדם שנבחר פעמיים עקב צבע עורו ולא תוכן אישיותו." דברים אלה ראויים להיאמר דווקא על-רקע מדיניות החוץ. אובמה הפך את ארה"ב למעצמה חלשה שכולם בזים לה, כשפוטין משתולל במערכת הבינלאומית, ואיראן שואפת להגמוניות במזרח התיכון. מעל לכל, אובמה אחראי באופן בלעדי להרס המזרח התיכון, לכניסת האזור לעידן "החורף האסלאמי השבטי והאנרכי," החל מ-2011. באוטוביוגרפיה שלו מ-2006, Dreams from my Father, מוכיח אובמה עד כמה הוא מחויב בהזדהות עם העולם השלישי והאסלאם, עקב רגשות שנאה עמוקים לקולוניאליזם של האדם הלבן.

בסוציאליזציה שלו ובחינוכו אובמה הוא שילוב של מרקסיסט מהפכן ומעריץ של דת האסלאם. לכן, אובמה שאף להחליש את הממד הצבאי במדיניות החוץ, להרחיק את ארצות הברית מבעלות בריתה המסורתיות, ולפעול בעיקר בעזרת ארגונים בינלאומיים. פרופסור אלן דרשוביץ, המשפטן היהודי רב-התהילה, סיכם זאת בצורה נחרצת, בריאיון לפוקס-ניוז, ב-25 בדצמבר 2016: אובמה ייזכר כאחד הנשיאים הגרועים ביותר במדיניות החוץ של ארה"ב. באשר ליחסי אובמה עם ישראל, מומלץ מאד לקרוא את ספרו של שגריר ישראל בארה"ב לשעבר, מיכאל אורן: "בעלת-ברית." זהו כתב אשמה עוצמתי נגד אובמה, שהיה מוכן מלכתחילה ובאופן אובססיבי להקריב את ישראל לטובת הקמת מדינה פלסטינית ופיוס עם האסלאם. קיימת הסכמה רחבה במערכת הפוליטית בארה"ב, כי לאובמה יש גישה אידיאולוגית עוינת כלפי ישראל, ושום פולמוס פנימי בישראל לא יטשטש זאת. אורן מעיד, ובצדק, כי שום ראש ממשלה ישראלי משום גוון פוליטי בתוך הציונות לא יכול לקבל את דרישות אובמה, משום שמדובר בהתאבדות פוליטית.

זאת, עוד לפני ההפרה המחפירה ביותר של אובמה: ההסכם עם איראן, המדינה שחרתה על דגלה את החרבת ישראל. שבתאי שביט, ראש המוסד לשעבר, אמר ב-13 בספטמבר 2010: אובמה רואה בישראל מכשול להגשמת חזונו לפיוס עם האומה המוסלמית: "בבית הלבן יושב בפעם הראשונה נשיא שמסלול חייו לא הפגיש אותו עם לחלוחית יהודית. הסולידריות הטבעית שלו היא עם השחורים והאתוס שלהם. מבחינתו, ישראל היא מכשול, 'אבן בנעל,' בהגדרת מקורביו. בפעם הראשונה הסולידריות בין ארה"ב לישראל מפנה את מקומה למדיניות מנוכרת." קריסת הסדר הערבי, שבבסיסו מרכזיות הצבא, מבטאת את כישלון תפישת הדמוקרטיה של ארה"ב, וכאמור, היא הגורם המרכזי להתגבשות החורף האסלאמי השבטי האנרכי. נוצר "ואקום אנרכי," כלומר, "מדינות כושלות," אליהן חדרו תנועות אסלאמיות אפוקליפטיות, שאפילו אל-קאעדה נתפשת מתונה לעומתן.

התוהו ובוהו הזה מתחולל בעיקר בעיראק, בלוב, בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן והכאוס הטוטאלי בסוריה. ואם זה לא מספיק, הצטרפו לקקופוניה" המטורפת , איראן השיעית, עם השאיפות ההגמוניות האזוריות שלה; תורכיה הסונית בראשות ארדואן, המבקשת לחדש את ימי האימפריה העות'מאנית. ומעל אלה, רוסיה של פוטין, הפועלת להפוך למעצמה בינלאומית ואזורית, וב"סיועו" של אובמה, להפוך את ארה"ב לסרח לא משמעותי באזור.

מדיניות אובמה גרמה לכל אלה, כמדיניות מכוונת, והביאה לחיסול ההגמוניות האמריקנית באזור. ארה"ב התרוקנה מכל נכסיה האזוריים, כמאזנת של מאזן הכוחות הבינלאומי, איבדה מעוצמת סמכותה, ופסקה להרתיע את אויבי החברה האנושית, בעיקר האסלאם. מכאן, קצרה הדרך להשתררות אנרכיה של כל דאלים גבר. כאשר אין סדר, יש כאוס של מדינות כושלות. ארה"ב בגדה בכל המשטרים הערביים האוהדים, בעיקר מצרים וסעודיה, וגרמה לחוסר אמון מוחלט בקרב המנהיגים המתונים יחסית במזרח התיכון. התנהגותה חסרת האחריות גרמה באופן ישיר לעליית הג'האד התכפירי ולסיכון האזור כולו.

המסמר האחרון היה הבגידה בישראל. מדיניות ארה"ב, שהיתה הגורם המעצמתי המייצב, המטרייה הגרעינית שערבה לשלום האזורי והבינלאומי, והיתה מבוססת על אמון של מחויבות, התמוטטה לחלוטין עקב בגידת אובמה. ברגע שהאמון אבד, המזה"ת כמרקחה, והמערכת המדינית כושלת. כל בחינה תראה כי ממשל אובמה מחויב לאויבי התרבות והקדמה האנושית: לאיראן השיעית, השואפת להגמוניות אזורית, ולתנועות האסלאמיות, בעיקר ל'אחים המוסלמים.' המציאות המופרעת מתבטאת בדברי תאודור שובאט, ביחס לסוריה: "קבוצות הג'האד הפועלות בסוריה גרועות ומסוכנות הרבה יותר ממשטר אסד. פעם נוספת אנו רואים את התופעה המחרידה בה מחליפים את הרע בגרוע הרבה יותר. מה שנקרא גורמי 'המהפכה' בסוריה נגד בשאר היא הרוע בהתגלמותו. לא ניתן להעלות על הדעת מערכת ברוטאלית, בלתי אנושית כמו האדאולוגיה של אלה... וארה"ב עדיין פועלת נגד המשטר הסורי הלגיטימי."

כדי שנבין כי לא מדובר בחריג, ארה"ב איננה מכירה ובפועל מבקשת להפיל את משטר סיסי במצרים, בטענה שהוא לא לגיטימי, ולהחזיר את ממשל "האחים המוסלמים" של מורסי, בטענה שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות. כך, מחלקת המדינה קבעה: "הנטל הוא על המנהיגות הצבאית במצרים ליצור אווירה תומכת לשיבת האחים המוסלמים, שנבחרו באורח דמוקרטי, לשלטון." וכך שר ההגנה, צ'ק הייגל ביקש ממנהיגות מצרים שהוציאה את האחים המוסלמים מחוץ לחוק, "לדון באיזון שבין ביטחון לחופש... ולהחזיר את התהליך הדמוקרטי."

אכן, ארה"ב של אובמה מאמינה כי המשטרים האסלאמיים שיעלו בחסות הדמוקרטיה שלה הם ההתפתחות הטבעית של העולם המוסלמי. אך זו איננה השקפה דמוקרטית, אלא ראייה מסולפת ומעוותת של העולם. היו גם כאלה שהבינו והתריעו. כך, דב זקהיים, תת שר ההגנה של ארה"ב לשעבר. "ספק רב אם הדמוקרטיה נוסח ארה"ב תשרוד במזרח התיכון. בחירות עלולות להצמיח דווקא הנהגות אסלאמיות. האסלאם מעולם לא עבר רפורמות, והסמכות הדתית היא המוקד המרכזי. מורשת האימפריה העות'מאנית יצרה מציאות של אוטוקרטיה ושחיתות. הסרבנות הערבית היא הדומיננטית." ארצות-הברית תחת ממשל אובמה יכולה היתה לעצור את כל התהליך הקרוי בטעות 'אביב ערבי' בעודו באיבו, אך היא לא הפגינה מנהיגות, לא מחויבות, ולא אחריות. נהפוך הוא, היא תמכה בהפלת המשטרים הצבאיים, אותם ראתה כריאקציונריים, ואת ההתקוממות העממית האסלאמית ראתה כמבטאת שאיפה לדמוקרטיה. הכל הפוך על הפוך. על אובמה, יאמרו בוודאי מרבית המנהיגים במזרח התיכון – "ברוך שפטרנו."

ג'ון קרי הוא נציג נאמן של ממשל אובמה, שאחראי להרס מוחלט של המזרח התיכון. כואב יותר מהאובססיה שלו בעניין ההתנחלויות, ששני סביו היו יהודים, ואחר מהם אפילו ממשפחת כהן. קרי מוכיח שהוא אפילו עולה על רבו, אובמה, בראייה חד-צדדית, מעוותת ומסולפת את המציאות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לצערי, אין לו מושג וחצי מושג על המגמות והתהליכים המניעים את הסכסוך עם הפלסטינים. במקרה הטוב הייתי אומר כי הטיפשות שלו, תמים הוא לא, נובעת מנבערות. אך לא. עקב תפקידו הוא חייב לדעת. לראות חזות הכל בהתנחלויות, ומכאן שהפתרונות נובעים מהן, זו באמת ייחודיות, שרק פסיכיאטרים יכולים לנתח.