פגשתי את שמעון פרס בפעם הראשונה ב־1986. הוא עמד אז בראש ממשלת האחדות. אני הייתי חלק ממשלחת בראשותו של סגן נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש האב. בפגישות בינינו שידר פרס דבקות במטרה, נחישות לשנות את גורלה של ישראל ונכונות למצוא אפשרויות חדשות להביא לשלום עם הערבים. אבל באותה העת היו אלה פחות הפגישות הרשמיות איתו שהרשימו אותי; נדהמתי ממנו הרבה יותר במפגשים הבלתי רשמיים שערכנו בקיבוץ שדה בוקר.
פרס ישב עם סגן הנשיא בספרייתו הקטנה של בן־גוריון ודיבר על המנטור שלו. הוא דיבר על תכונותיו, על כך שהיה בעל חזון; בן־גוריון הקדיש תשומת לב מיוחדת לחינוך ולמדע; הוא הבין את הצורך בחשיבה שאפתנית, לחשוב ולעשות בגדול ולקבל פעמים רבות החלטות לא פופולריות; הוא מעולם לא היה מוכן להתפשר; הוא דרש הרבה מסביבתו, אך יותר מכולם - מעצמו; הוא ראה את האיומים שבפניהם ישראל ניצבת, אך האמין גם שאי־ עשייה - לעתים צבאית, לעתים דיפלומטית - מזמינה את האיומים הביטחוניים הגדולים ביותר על ישראל; כוח הרצון שלו, והוא בלבד, אפשר לא רק את הקמת ישראל אלא גם את הישרדותה כנגד כל הסיכויים.
ההערצה ניכרה בקולו של פרס כשדיבר על בן־גוריון. הוא הדגיש עד כמה משמעותי שמנהיגים ישראלים יעמדו בסטנדרטים שהציב ראש הממשלה הראשון. ב־30 השנים שבהן הכרתי את פרס, ראיתי אותו מנסה ללכת לאורו של בן־גוריון - מנסה לחשוב אסטרטגית, לדמיין כיצד צריכה ישראל להיראות בעתיד, לאמץ שינויים, ולעולם לא לפחד לקבל החלטות.
רבים תיארו את פרס כשוגה באשליות או כנאיבי כשדיבר בשנות ה־90 על מזרח תיכון חדש. אז היה האזור רחוק משינוי, ונראה כעמיד בפני השלכות הגלובליזציה. ואילו אני ראיתי את פרס באור אחר. ראיתי אותו כפרגמטיסט שהבין את הסכנה שבקיפאון. ראיתי מנהיג שפועל ברוח האתיקה הציונית, שאומרת שעל הישראלים לעצב את גורלם שלהם, ולא לאפשר לאחרים לעשות זאת במקומם. הבנתי למה בשנות ה־20 לחייו הפקיד בידיו בן־גוריון את האחריות לבניית כוחה הצבאי של ישראל.
באופן אירוני, רבים ראו בפרס אדם שאינו כשיר להיות ממונה על ביטחונה של ישראל, משום שלא שירת בצבא. ולמרות זאת, פרס הקים את משרד הביטחון ושכנע את צרפת לחמש את ישראל כאשר לא הייתה מדינה אחרת בנמצא שהסכימה לכך. מאוחר יותר, במהלך שנות שלטונו של ג'.פ. קנדי, הצליח פרס - בשני ביקורים בוושינגטון - לשכנע את הנשיא ואת אחיו בובי קנדי לתמוך צבאית בישראל, בטענה שעליה לשמור על מאזן הכוחות מול מצרים, סוריה ועיראק, שחומשו על ידי הסובייטים. פרס היה זה ששכנע את הנשיא קנדי לשבור את הטאבו האמריקאי ולמסור לידי ישראל כלי נשק מודרניים.
והיה זה שוב פרס, בהכוונת בן־גוריון, שפעל באינטנסיביות כדי לגרום לצרפת לבנות כור גרעיני בדימונה. עבור ראש הממשלה היה צעד זה הכרחי לא רק לצורך הפקת חשמל אלא גם כדי לשלוח מסר לשכנותיה של ישראל, שלא הכירו בקיומה, כי המדינה הצעירה מסוגלת לפתח כל אמצעי שנדרש לה כדי להשיג הרתעה אולטימטיבית.
מנקודת המבט שלי, פרס לא היה טיפוס שחולם בהקיץ אלא אסטרטג. מעולם גם לא ראיתי בו איש תמים או כזה שמקל ראש בחשיבות ההגנה הישראלית. כן חשבתי שהוא חסר סבלנות כלפי מי שבעיניו לא הבינו את נקודת מבטו: שעל ישראל לחתור תמיד קדימה; שעליה להיות מסוגלת לצפות מראש כל פעולה אפשרית במזרח התיכון, ולנסות לעצב את תנאי המחיה שלה במקום להסתפק בתגובות על אירועים שקורים סביבה.
תקוות גדולות
פרס היה תמיד אקטיבי. אמת, היו לו תקוות גדולות בנוגע לאוסלו. אך במקביל, הוא תמיד ביקש לפרוש רשתות ביטחון, למקרה שהפלסטינים לא ימלאו את חלקם בעסקה. הוא מעולם לא ראה בערפאת את הדמות שערפאת ביקש להציג, אך היה מוכן לבחון את האפשרויות שלפניו. בדומה לכך התייחס לראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. פרס אומנם העריך את אבו מאזן בשל מחויבותו לפעילות לא אלימה, אך ראה בו גם הססן ושונא סיכונים.
אכן, פרס ביקר גם ישראלים שאותם תפס כהססנים אשר לא הבינו שהססנותם מאיימת על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעיניו, מטרת הציונות הייתה בין השאר הימנעות מהפיכה למדינה דו־לאומית. בעיניו, על הציונות היה לשמר את הרוב היהודי בשטח ישראל, בד בבד עם שמירה על זכויות האזרחים הערבים ושילובם המלא בחיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בארץ. בעיניו, שימור הערכים הישראליים וניסיון למצב את ישראל כדוגמה ומופת לערכים ולמוסר היו חלק הכרחי במילוי הייעוד הציוני.
הערצתי את פרס, משום שמעולם לא הפסיק לחפש. הוא תמיד חיכה לטרנד הבא, להתפתחות הקרובה, ביקש לקדם את ישראל ולפתוח בפניה אפשרויות חדשות. כאשר הזדקן, סקרנותו רק העמיקה, וכך גם תשוקתו לעמוד בחזית הדיפלומטיה, הכלכלה, החדשנות והמדע של ישראל. כאשר כיהן כנשיא, ערך כנס שנתי בהשתתפות מנהיגים בתחומים שונים מרחבי העולם, כדי ליצור דיאלוג ודיון. הוא הזכיר לעולם שישראל נמצאת בחזית בתחומים כמו רפואה, חקלאות (ישראל פיתחה בין השאר יבולים העמידים בפני בצורת) וכן בטכנולוגיה דיגיטלית, בחדשנות ובהמצאה.
בפעם האחרונה שבה נפגשתי עם פרס לארוחת צהריים, הוא הסביר לי על פריצות הדרך האחרונות בהבנת המוח האנושי ובהשפעת גילויים אלה על העתיד. הוא מעולם לא הפסיק לשאוף, ללמוד ולחתור כדי להפוך את העולם לטוב יותר.
הכותב הוא יועץ במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, והיה אחראי על תכנון המדיניות במשרד החוץ האמריקאי בתקופת ממשל ג'ורג' בוש האב. כיהן כשליחו של ביל קלינטון במזרח התיכון, ושימש כעוזר מיוחד לנשיא ברק אובמה. רוס כתב את הספר "Doomed to Succeed: The U.S.-Israel Relationship from Truman to Obama", העוסק ביחסי ישראל־ארצות הברית