וזה לא בקטע של ״זה בוקר עכשיו, הרגע קמתי ואין לי זין לעוד יום עבודה״, אלא עצבות כזו בעיניים של הנוסעים שמשדרת ייאוש. מן חוסר מוטיבציה לפתוח בוקר נוסף. אוטומטית המח החכמולוג שלי מנסה לפענח ולקטרג את הפרצופים העצובים של הסובבים אותי: הקשישה המבוגרת שלא יכולה לשאת את הגעגועים לביקורי הנכדים שלה בצהרי השבתות, החייל הקרבי בעל שני הפסים והכומתה הסגולה שנמצא ביום ה- 64 לטירונות ומרגיש כאילו הנסיעה קורעת אותו מבת זוגתו כל שבועיים מחדש, הנער בן ה-15 שנסע בלילה הקודם את כל הדרך מבת-ים אל ירושלים רק כדי לצפות בקבוצה שלו מאכזבת אותו, שוב. האשה ההריונית בעלת מטפחת הראש שלא מצליחה לשלם את מלוא החשבונות החודשיות שלה והנה גם הילד עם הילקוט ונעלי הפקקים הירוקות שמקווה שאולי היום, סוף סוף, לא ייבחר אחרון למשחק הכדורגל בהפסקה, ועוד מגוון עצובים אחרים. בכל פעם שנהג האוטובוס עצר באחת התחנות, הוא דאג להעלות מחליפים לעצובים שירדו כדי שרמת הדיכאון בסקאלה תישאר על עשר. או על מינוס עשר- הרי הכל שלילי בנסיעה הזו. אני תוהה לעצמי - לאן נעלם החיוך הישראלי? מתי הפרבולה התהפכה ככה? למה כשאני חושב על המילה ״גומות״ עולה לי אסוציאציה של משחק גולף, לעזאזל? למה כשאנ... -״סליחה?״ פונה אלי הנוסעת שיושבת לידי. - ״הכל בסדר? אתה נראה לי קצת עצוב.״
בהפתעה גמורה אני משיב: "אממ.. כן. (חיוך מאולץ) הכל בסדר, תודה.". אני בשוק. מה לעזאזל קרה עכשיו?! יכול להיות שגם אני נשאבתי למערבולת הדיכאון האפורה הזו? היו לי לפחות שמונה מטבעות בכיס באותו הרגע אבל דווקא בשניה זו האסימון נפל לי: קל מאד ליפול למלכודת הדכדוך במדינה כמו שלנו. הרי אין ישראלי אחד שיעיד על עצמו שקל לו לקום בבוקר ולהתחיל במסלול המעורפל הצפוי לו בהמשך היום. הכל אשכרה תלוי בנו ובדרך ההתמודדות בה אנו בוחרים. זה נכון שקשה, וזה נכון שלא קל אך אם קיימת דרך לטשטש את העצבות השגרתית ולהשיב בחזרה לתודעה של כולנו את הצבע הוורוד, היא שכל אחד מאיתנו ידאג להתמקד בדברים החיוביים שקורים לו בחיים, להעריך יותר את ההנאות הקטנות ולהפוך אותן לגדולות והכי חשוב ל- *התחנה הבאה: מבצע קדש- רכבת בני ברק* הופה! זו התחנה שלי.