שוב ילדים ואמם מועלים קורבן לטירוף ולתחושת הבעלות הבלתי נתפסת. שוב רצח נורא, שמידת האכזריות בו עולה על כל דמיון. ושוב כולנו נדהמים ומנסים להבין איך זה קרה, מה עבר לרוצח בראש, אם היו סימנים מקדימים ועוד. אבל שאלה אחת כמעט ולא נשמעת: מה עבר לילדים ולאמם בראש? שהרי הילדים והאמא הם אלו שנרצחו. הם ששילמו את המחיר הגבוה ביותר שאפשר לשלם – חייהם. האם הם חשו שהגרוע מכל עומד לקרות? האם יש משהו שהם היו רוצים לומר לכולנו, גם היום, אחרי הרצח הנורא, אילו רק יכלו?
אני מעז לחשוב שכן. שאם הם רק היו יכולים, הקורבנות כולם היו צועקים באוזנינו שכשלנו. שלא הצלחנו למנוע את הרצח, ולא רק בגלל שלא זיהינו סימנים מקדימים. כי גם במקרים שבהם הסימנים היו וזוהו, כשלנו בהגנה על אלה שנרצחו. הם היו ממשיכים ואומרים לנו שבעיות חברתיות לא נפתרות בססמאות. שיותר מדי ילדים לא מוגנים ושביותר מדי מקרים הילדים פשוט נופלים בין הכיסאות ושהחברה הישראלית לא משקיעה במניעת פגיעה בילדים.
דברי התוכחה שלהם היו כפגיון בלבם של אלו העוסקים בתחום ומקדישים את חייהם להגנה על ילדים קורבנות התעללות. שהרי הידע קיים, השירותים פותחו, האזהרות נאמרו, ואפילו נכתבו, ועדיין ילדים נפגעים ונרצחים.
יש פתרונות
אז מה עושים? מרחיבים תוכניות מניעה שהצליחו למנוע פגיעה בילדים שקיימות פה ושם עד לרמה שהן יכסו ויגנו על כלל ילדי ישראל. מחזקים את מערך העובדים הסוציאליים ואת מערכי הרווחה בידע, בניסיון ובתיאום בין הגורמים. משכפלים מודלים ייחודים כגון מרכזי ההגנה (בתי לין) וקמפוס חרוב לילדים, כך שיהיו זמינים בכל הארץ ומיישמים תוכניות עבודה קיימות.
הגיעה העת לשלב ידיים, לשנות סדרי עדיפויות, ובעיקר להקשיב לקורבנות.
הכותב הוא מנכ"ל מכון חרוב, מהמובילים בעולם בהכשרה ובמחקר בתחום של ילדים נפגעי התעללות והזנחה