פרולוג: 1955 לא הייתה שנה מרנינה במיוחד. החדשות ששודרו רק שלוש פעמים ביום, ורק בקול ישראל מירושלים, דיווחו על התאבדותו של אורי אילן בכלא הסורי, על מטוס אל־על שהופל בשמי בולגריה על 58 נוסעיו. במצרים מוצאים להורג משה מרזוק ושמואל עזר באשמת ריגול וחבלה. פנחס לבון, שר הביטחון, נאלץ להתפטר בעקבות מסקנות ועדת אלשיך שחקרה את "הפרשה" ואת "עסק הביש", שיטלטלו את המדינה עוד הרבה שנים, ומתפרסם פסק הדין במשפטו של ישראל קסטנר, שגם הוא גורם לטלטלה לא קטנה, ואת הדיה תוכלו למצוא גם השבוע במוסף הזה.
היו גם דברים טובים. אבל הם לא הגיעו לחדשות ועיקרן תחילה. כי כשיש רק שלוש מהדורות חדשות ביום, אין מקום לדווח למשל על פתיחת מועדון חדש בשם "צוותא" בתל אביב, או על "עכשיו ובימים האחרים", ספר הביכורים של המשורר הצעיר יהודה עמיחי. אפילו לא על המצאה חדשה של מפעל "השחר העולה" - ממרח שוקולד.
בעקבות פעולת התגמול של צה"ל בעזה, שהייתה הגדולה ביותר בהיקפה כנגד אנשי הפדאיון, אבותיהם של פת"ח וחמאס, ננזפה ישראל באו"ם (ולא בפעם האחרונה). הדבר גרם לבן־גוריון להטביע את הביטוי "או"ם שמום", שהפך למטבע לשון, שמאז משמש אותנו במשך כל השנים בכל העימותים שיש לנו עם האו"ם שמום.
תמונה ראשונה
זה היה לפני יום הכיפורים. הרדיו הגדול בסלון דולק, וקריאות ה"ש...ש...ש...שקט חדשות" של אמא שלי מתחילות להישמע ברחבי הבית. "רחבי" זו מילה קצת גדולה מדי על דירת שני חדרים בקומה רביעית. שעת צהריים. לכבוד החדשות ששומעים אצלנו ובכל בית, עוזבים את הכל ומתיישבים בכורסה שנקראת הפוטל, ועליה מותר רק לאבא לשבת כשהוא קורא את העיתון או כששומעים חדשות. כשמתחילים הפיפסים, מגבירים. מגבירים שוב כששומעים את קולו של הקריין המכריז "קול ישראל מירושלים. השעה אחת ושלושים והרי החדשות מפי -". עכשיו יש סימנים ורמזים. אם זה מפי משה חובב או ראומה אלדר, סימן שאלה חדשות חשובות מאוד.
אל תתפסו אותי במילה. בכל זאת חלפו מאז למעלה מ־60 שנה, אבל בזיכרון שלי צרוב משה חובב, שמכריז בתחילת החדשות ולפני עיקרן תחילה את ההכרזה החגיגית "נס בארץ" ומיד נשמעות שאגות שמחה וצהלה מכל דירות שני החדרים שברחוב ארלוזורוב 6 ברמת גן. משהו בעוצמה של השאגות אחרי הגול השישי של ברצלונה, אבל יותר חזק. הרבה יותר חזק. "נס בארץ? איזה נס קרה בארץ?", אני שואל את אמי הצוהלת והשמחה כאילו אנחנו לפני פורים ולא לפני כיפורים, והיא עונה לי: "נפט. נפט בארץ. אתה יודע מה, באמת נס".
אני חושב שזה היה החרוז הראשון שהמצאתי בחיי. מאז באו עוד כמה וכמה. מה שאי אפשר להגיד על הנפט בארץ וחבל.
מאשקלון בואכה הלך
לבאר שבע עורה עור.
ראש הרם, אתה בן מלך.
חוליקאת, ימינה שור!
הירדן עם הירקון עוד
בצינור של יובל-גד,
עם הנפט בטוני טונות
יתנשקו בחוליקאת.
רונו, אך עמדו בפרץ
על אף ברזל, כבול, פוספט
תוציאו לחם מן הארץ.
נפט תוציא כבר חוליקאת.
במחול צאו, צאינה
מני דן ועד אילת
ובקול קראו, קראינה
נפט זורם בחוליקאת!
נפט, נפט, נפט, נפט.
נפט זורם בחוליקאת!
(חיים שלמוני)
תמונה שנייה
שדה הנפט חוליקאת שוכן ליד מושב חלץ, צפונית לשדרות. נכון שבשנות קיומו הופק אחוז זעיר של נפט מסך הצריכה השוטפת שלנו, אבל עזבו אותנו מעובדות. במדינה בת שבע בסך הכל, שספגה כל כך הרבה צרות והתמודדה עם שפע כזה של בעיות, היה האירוע הזה מקור לשמחה ולתחושה של התרוממות נפש. הנפט שנמצא בארץ הדליק אצלנו תקווה והבעיר בנו הרבה יותר ממה שאפשר לקבל מחבית נפט.
בחול המועד סוכות, כמה ימים אחרי הגילוי, יצאו כולם באוטובוסים ובטיולים מאורגנים לטקסס הישראלית, לשדה הנפט של חלץ. אבא שלי, שהיה סוכן ספרים שהסתובב חופשי בארץ בין בסיסי צה"ל, זכה להגיע ממש ללב הקידוחים ולהביא לי משם בקבוק מלא בנפט מחלץ. נכון שכעבור זמן היה כמעט לכל אחד בישראל בקבוק כזה, אבל אני הייתי הראשון בשכונה.
מהבקבוק הזה נולד כחצי שנה אחר כך הרעיון המקורי שהקנה לי את התהילה ואת הכבוד, שאותם זוכרים בגאווה ולא שוכחים כל השנים.
תמונה שלישית
הרעיון נולד ביום שראיתי את הצילום בעיתון. ראו שם קודח נפט שהשתכשך בזרם הנפט שפרץ ממעמקי האדמה כאילו שהוא מבלה במקלחת. ברגע ההוא, למראה התמונה בעמוד הראשי שפורסמה בסוכות, ידעתי שזה מה שאני הולך להיות בפורים. טוב, זרם נפט לא יכולתי לארגן לי, אבל יש לי בקבוק עם הנפט מחלץ. ויש בגדי חאקי וכובע טמבל. אז מרחנו כתמי נפט על הבגדים וכתמי פחם על הפנים, ועם בקבוק הנפט היקר עליתי על הבמה בתחרות התחפושות של קרנבל פורים בבית הספר ושרתי את השיר הזה:
נפט נפט! שרה הרוח.
נפט נפט, הב לי קידוח.
נפט כי צמאה המדינה
נפט רק ירווה צימאונה.
ובלב כל אזרח זיק של אור,
הוא הדליק, הזהב השחור
מילות הפזמון של השיר ששרתי אז בתחרות זכורות לי. אני זוכר גם שיפה ירקוני הייתה הזמרת ששרה אותו ברדיו. אני לא מצליח למצוא הקלטה של השיר ולא את שמות המחברים. אם יש מישהו שיכול לעזור לי בעניין, אודה לו מאוד. מבטיח גם להשיג לו בקבוק נפט מחלץ.
זכיתי בפרס הראשון כמו כלום. איזה מחנך או מנהל יוכל לעמוד מול תחפושת פטריוטית כזו.
אגב, אין אפילו סיכוי קלוש שהתחפושת הזו הייתה עוברת היום. למרוח את הבגד ואת הכובע בכתמי נפט ולהחזיק בקבוק נפט דליק ביד זו אולי עילה לתביעה משפטית, בוודאי שלא לפרס ראשון.
אפילוג
מזמרים חלילים ומנסר הכינור,
במז'ור ומינור,
שירת נפט וצינור.
קורפורציות ענק מנפחות חזה
מתנגשים אינטרסים
זה בזה.
רעמים עמומים.
חתימות חוזה.
צועדים דיפלומטים
LEFT
LEFT
מביטים במשקפת –
יש נפט.
על גבי פינניסט
מטפס פינניסט
הה, יפים הלילות
במידל איסט
רוח לילה הומה. עננים כהו.
כבר קונים,
כבר מוכרים
את מישהו....
(נתן אלתרמן)
את השיר הזה כתב אלתרמן ב־1944. 11 שנה לפני שמצאנו את הנפט בחוליקאת והרבה הרבה שנים לפני מתווה הגז. אבל אני, שזוכר את עגלת הנפט שעליה יושב מוכר הנפט ואת התור של האנשים שממתינים לו כשבידיהם מכלים של פח, זוכר גם שיר אחר של אלתרמן. שיר שהוא פשוט קרא לו "נפט".
נפט הוא לא רק אינטרסים
וסנאטים וקונגרסים,
לא רק שדר עצמות
בין גושי מעצמות.
כי הנפט הוא דמות מוכרת,
עגלה קטנה עם ורד,
ועם ברז מהופך –
המטפטף אל תוך הפח...
לא רק לסכסוכי דיפלומטיה,
הוא נוצר זה הנפט
CA COMME CA
אלא גם לחימום האמבטיה
ולפיילה ולדוד הכביסה...
מקומו במטבח לתפארת,
והיו רוב צרות נפסקות,
אם במקום להרתיח אימפריות,
הוא הרתיח מרק ירקות...
(נתן אלתרמן)