השר נפתלי בנט צדק כשהחליט לבטל את פרס ישראל לאמנות פלסטית השנה, וכך מנע מיאיר גרבוז לקבל את הפרס. כשר חינוך, כמה זה חינוכי לתת פרס לאמן שבאמירה חסרת רגישות תרם לכל כך הרבה דם רע? אפשר, כמובן, לטעון שדבריו של גרבוז הוצאו מהקשרם, לצווח שמדובר בהשתקה (על אף האוקסימורון שבאמירה), להתקרבן ולהזיל עוד כמה דמעות על הרס הדמוקרטיה ורדיפת השמאל, ובכלל אפשר להמשיך לנהל ויכוח על כלום, כי זה מה שקורה כשוויכוח מתנהל אוטומטית ומתוך המקום הלא נכון.
השאלה היא לא מי נרדף, מי מסכן, מי קורבן ומי מושתק, אלא אם מגיע פרס ממלכתי לאדם שמתבטא ככה. דווקא היה יכול להיות נחמד אם באמת היה ברור לכולם שיש מחיר על לשון בוטה, מפלגת, פוגענית, ואם כולנו היינו מסכימים על כך. אבל זה רחוק מלהיות המצב, וגם מבחינת בנט, שלכאורה מנסה להנחיל ערכים חדשים - זה לא בדיוק הקו.
בזמנו, כשבאקו"ם החליטו שלא לתת לאריאל זילבר פרס על מפעל חיים בגלל דעותיו הבעייתיות, בנט לא היה מרוצה וכתב בפייסבוק: "רוצי שמוליק קורא לך, וזורק עלייך אבנים - על זה אקו"ם היו נותנים פרס מפעל חיים". כלומר, כשמדובר באמן עם אמירות קיצוניות לימין, בנט מתמרמר שהוא לא מקבל פרס ממלכתי. אבל כשמדובר באמן עם אמירות פוגעניות מהצד השמאלי של המפה, פתאום הוא מנצל את זכותו לקשור בין אמירות לא ראויות לבין אמנות ופרסים.
וזאת בדיוק הבעיה שלנו: אין שום איזון ב"להחזיר" כשיש לך אפשרות לעשות את זה. האיזון היחיד יגיע דווקא מתוך החלטה על כללים שכולם יתיישרו לפיהם. בינתיים נראה שכולם רוצים כללים, אבל שיגבילו רק את אלה מהמחנה השני. לכן גם אף אחד לא טורח להתנצל. למה להתנצל אם האמירה הפוגענית ששלפת הרגע בסך הכל נועדה לאזן?
טוענים שזו אשמת התקשורת, שמעצימה משברים ומנפחת אמירות אגביות לממדים אדירים. לכאורה גם השרה מירי רגב לא העליבה ניצולי שואה, כשאמרה שיום השואה הבינלאומי רק הרוויח פרסום בגלל שבאותו יום קוימה הליכודיאדה. גם ח"כ אורן חזן לא העליב אף אחד כשאמר שהעם הפלסטיני זה לא עם, אלא "עמה". גם ח"כ תמר זנדברג לא העליבה כשצעקה לעבר ענת ברקו "אין שכל אין דאגות", וגם באסל גטאס לא פוגע כשהוא ממשיך לטעון שהרוצחים שהבריח להם טלפונים לכלא הם בסך הכל לוחמי חירות. אולי כדאי לסכם שאם היו קצת פחות אמירות כאלה מלכתחילה, היה קצת פחות צורך "לאזן" כל הזמן, וגם לתקשורת האיומה היה קצת פחות חומר שאפשר להוציא מהקשרו.
השסע בין השמאל לימין העמיק יותר מדי. זה לא טוב לאף צד, כי ויכוח הוא בריא, אבל שנאה ופילוג לא באמת משרתים אף אחד. לבנט הייתה הזדמנות לסלול שביל אחר - לייצר אמירה מאחדת, סלחנית, או כזו שאומרת: אישית אני מסתייג מגרבוז, אבל כפי שאמנים מהימין צריכים לקבל פרסים, כך גם לא אמנע פרס מאמן עם אמירות בעייתיות מהצד השמאלי. אומנם זכותו של בנט לשלול פרס, ובמובנים רבים הוא גם צדק, אבל אם הוא רוצה להפגין יושרה כשר חינוך שנותן דוגמה, קשה לומר שהוא נהג בחוכמה.