אתמול, לפני 50 שנה, הסתערתי עם חברי לפלוגת הזחל"מים במעלה ג'בל ליבני שבסיני. ניסינו להתחפר בקרקע הסלעית, כי כמה מפגזי ההרעשה של כוחותינו על מעוזי הצבא המצרי נפלו בסמוך אלינו, והשריונים במעלה ההר כמעט דרסו אותנו. 50 שנה חלפו מאז מלחמת ששת הימים, שנראתה בוודאות כמלחמה האחרונה של המדינה הצעירה, אחרי ניצחון מוחץ על מדינות ערב. ביום השלישי למלחמה המחלקה שלי נשלחה עם שלושה זחל"מים וג'יפ סיור לחצות את סיני, להעמיס מכלי דלק שהוצנחו לא הרחק מהמיתלה ולהובילם לעיירת הנפט ראס סודר שעל התעלה, כדי להשקות את השריונים שלנו, כשיגיעו.



כבר בדרך ראינו את אותות הניצחון: מאות כלי שריון ומשאיות רוסיות של הצבא המצרי שרופים בחולות, ואלפי חיילים, יחפים וצמאים, נודדים במדבר ומתחננים למים. מראות קורעי לב. בראס סודר שמענו ברדיו את נאום התבוסה של שליט מצרים עבד אל־נאצר. המלחמה תמה.



אחרי 50 שנה, ואחרי כמה מלחמות ופעולות טרור עם אלפי הרוגים, נכנסנו לשגרת חיים מדממת מוות, שכול וכישלון. מצבנו הנוכחי: מדינת ישראל גדולה, לא דגולה; כוחנית בביטחון, בהרתעה ובכלכלה כלפי חוץ, אך חלשה, מתפוררת ומבאישה מבפנים. דמוקטטורה כוחנית, השולטת באזרחיה באמצעות הפחדתם; שמסרבת להרהר חרטה על שליטתה בעם זר ובשטחים לא־לה ועל הפיכתה בהדרגה, בעקבות הבטחה אלוהית, כביכול, למדינה של אדונים ומשועבדים.



שביעות הרצון המטופשת שנשקפת אליכם בבוקר מהמראָה היא מה שיש: אנחנו, בלי מנהיגות צעירה ואמיצה, עם שמאל ומרכז בלויים, המתבטלים מול עריצות השלטון, רוב דומם אדיש לנוכח חוסר התוחלת לשינוי דרך; שחיתות מתרחבת בצמרת הפוליטית, המוניציפלית והדתית, שרוחצת ידיים הדדית עם פחדנות, השתקה, בּוּרוּת, העמקת פערים חברתיים־כלכליים, שנאה והתכחשות לאיזושהי מודעות עצמית רציונלית ומוסרית.



יובל ללא חשיבה נועזת



מהמלחמה ההיא ומחוויית ניצחוננו הגדול ומפלתם הגדולה של אויבינו חזרתי הביתה, לרעייתי ולבתי הפעוטה, אחרי חודש ויותר שמשפחתי לא ידעה עלי דבר, כי מכתבי לא הגיעו אליהם. את המלחמה, את סיני ואת אימתם עברתי, אגב, בלי לירות כדור אחד מנשקי, כי לא הצטרכתי: הניצחון היה מהיר. אחריו, קיווינו, יגיע הסדר שלום, כי כולנו, הערבים ואנחנו, זקוקים לו כהכרח קיומי. איזה תמימים היינו.



50 שנה לא הצליחו ממשלות ישראל לקָרֵב אותנו להרגעה, לחשיבה נועזת ויצירתית מחוץ לקופסה, לסירוס קיצונוּת מבפנים ומבחוץ ולהגעה להסדר אזורי. שליטֵינו זה עשור הצליחו להפחיד ולשכנע את רוב העם שגורלנו נקבע בשמיים ולא במעשינו ובמחדלינו; שאין כל יתרון מרתיע למדינה חזקה כשלנו בתהליך שלום ובהפרדה בין העמים; שעדיף כיבוש אידיאולוגי־אמונתי מתנשא ומשעבד, המתוּמחָר בטרור, במלחמות ובדמים מרובים, ליצירת סטטוס קווֹ מתמשך של שמש־בירושלים־דום.



כך, משננים לנו מנהיגינו ורבותינו, נמנע את נפילתנו לתהום השלום, ננצח תמיד במלחמה שלפני האחרונה - ומכוח שמירת עצם קיומנו נהיה פטורים מכל תוכנית לעיצוב עתידנו, ייעודנו וחזוננו כמדינת ישראל יהודית, מוסרית ודמוקרטית, המתקיימת במציאות של שלום, שוויון וצדק עם סביבותיה. כי מי צריך את כל זה, כשהשֵּׁם צבאות וצבאות השֵּׁם עמנו, ב"ה?