המאבק שלנו נסוב סביב דרישה אחת בסיסית – קצבת נכות בגובה שכר המינימום, מתעדכנת בצמוד אליו ובפעימה אחת בלבד. מרגע שמדינת ישראל חוקקה את חוק שכר המינימום היא קבעה מהי ההכנסה המינימלית לקיום בכבוד. אנחנו כאזרחים שווי זכויות דורשים את אותו סכום. אנחנו הרי מחויבים לשלם לעובדי הסיעוד שלנו את שכר המינימום. מ-2342 שקל אני אמורה לממן מים, חשמל, ארנונה, מחיה, תרופות, טיפולים רפואיים.
מנסים להטעות את הציבור לגבי קצבאות נוספות, אבל מעטים הנכים שמקבלים אותן, וגם זה אחרי שעברו לעתים קרובות עשרות ועדות וערכאות משפטיות. אלה קצבאות 'צבועות' שמיועדות רק למטרתן. קצבת הניידות לא מספיקה אפילו כדי לתדלק את הרכבים וקצבת השר"מ נועדה להשלים את המימון לעובד זר לנכים הסיעודיים ביותר (שהם כ-10% ממקבלי קצבת הנכות הכללית).
מי שאומר שלא כל הנכים הם מקשה אחת מבחינת הכנסות, ושקצבת הנכות לא מדרדרת לעוני, הוא דמגוג זול שמתאים למשטרים אפלים. אף אחד לא מחויב לשלם את מחייתי ולעזור לי. הילדים שלי אמורים לקבל ממני, לא להחזיק אותי ולשלם עבורי. שילמתי ביטוח לאומי כל חיי וזאת חברת הביטוח של החברה הישראלית. זאת אחריות של מדינת ישראל, גם עמותות לא חייבות לקיים אותי.
בממשלה מדברים איתנו על עבודה בלי לעשות דבר כדי להתאים את המשק אלינו. איך הם לא מתביישים? שוק העבודה אינו ערוך לקליטת אנשים עם מוגבלויות קשות ויש אלפים בודדים מקרבנו, כ-5,000 על פי דוח מרכז טאוב האחרון מלפני חודש, שעוד לא מיצו את יכולת ההשכרות שלהם. כל רבבות האחרים אינם מסוגלים לעבוד, ילדים או מבוגרים מדי, חסרי השכלה פורמלית או כבר עובדים, לרוב במשרות חלקיות שמהן מקוזזת הקצבה בהתאמה. זאת צביעות של הממשלה במקרה הרע ובורות במקרה הרע יותר.
הנכות היא לא מותרות, היא לא משאת נפש של אדם סביר. אף אחד לא רוצה לחיות מ-2400 שקל ולהתגולל בסחי. חייבים להדגיש כי רק קצבת הנכות הגבוהה ביותר היא 2,340 שקל! לרבים הקצבה הזאת היא חלום רחוק משום שהקצבה שלהם עומדת על בין 1400 ל-1700 שקל. לפעמים על שברי אחוזי נכות, ולא בגלל שהם פחות נכים אלא בגלל שהרופא בוועדה היה טוב במתמטיקה. אלה חיי עוני, דלות, מחסור תמידי. שאף אחד לא יספר לכם אחרת.
הכותבת היא יו"ר מטה מאבק הנכים.