יש את כל הסיבות בעולם לתמוך בהורי הילדים של הדסה. לא רק שהם משלמים את המחיר הכבד – מחיר שאני לא מאחל לאף אחד מהקוראים להבין. אלא שהם נאבקים למען כלל תושבי ירושלים והסביבה – למען מענה אונקולוגי ראוי וזמין לילדינו. הם תומכים ברופאים מסורים אמיצים שאמרו למערכת הבריאות שהיא לוקחת סיכונים שהם לא מוכנים לקחת, ועל זה הם מוכנים לאבד את מקום עבודתם.



אבל יש שלב שבו צריך להבין שיש גבולות גם ליכולות המאבק. שלב שבו צריך להבחין בין הצעדים שתורמים לפתרון לאלו שממשיכים לשאוב את כולנו לתוך מערבולת הייאוש. שביתת הרעב היא אחד מאותם צעדי הייאוש שרק יחמירו את המשבר.



ההורים הם העוגן הכי חשוב שיש לילדים, אליהם הם נושאים את עיניהם. כשאמא אומרת שיהיה טוב – הילד מאמין לה שיהיה טוב. כשאבא מבטיח שהוא יעשה הכל ובסוף ננצח – הילדה יודעת שאת הגל העכור הזה עוברים ביחד והסוף יהיה טוב. אבל כשההורים מיואשים – הילדים מאבדים את האמונה. אסור להורים להמשיך בשביתת הרעב.



כל המאבק החל על העיקרון שלא מטפלים בילדים יחד עם מבוגרים כדי שלא יצטרכו להתמודד עם מחשבות על ייאוש ועל מוות. שביתת הרעב ועירוב הילדים כעת בתוך בתי המשפט מובילה בדיוק למה שרצינו למנוע. זה הזמן לבצע הערכה מחדש של המצב, להכיר בעובדות ולהתמודד לפיהן.



העובדות הן פשוטות. משרד הבריאות והנהלת הדסה שגו בצורה אנושה בניהול המשבר. כולם ציפו מהם להיות המבוגר האחראי ולתת מענה הולם - שכן הם הריבון. הם מקבלים את משכורתם מכולנו כדי לייצר פתרונות ומענה, גם לילדים חולי סרטן בירושלים. אין צל של ספק שמדובר באנשים טובים עם כוונות טובות – אבל זה הזמן להכיר בעובדה שנכשלו. אין מנהיגות בממשלה, במשרד הבריאות או בהדסה שיכולה כעת להביא לפתרון המשבר. אבל זה הזמן גם להודות שאין גם מנהיגות אמיצה לעצור כעת את מחול השדים ולפתור את המשבר בצד שלנו. האזרחים. ההורים.



קטונתי מלהבין את סבלם של כל המעורבים במשבר. ובכל זאת, אני פונה ומבקש. הפסיקו עם שביתת הרעב באופן מיידי. תנו צ'אנס אמיתי לגישור. אנחנו חיים בעולם של אילוצים. בואו נסתכל שוב על הילדים שלכם. הילדים של כולנו. אנחנו יודעים שעשיתם ותמשיכו לעשות את המיטב בתוך עולם שהוא רחוק מלהיות מושלם.



גילוי נאות: גם אנחנו בוגרי הדסה וקיבלנו את הטיפול הכי טוב בעולם בזכות המחלקה ההמטו-אונקולוגית של הדסה בהובלתו של פרופסור מיקי וינטראוב. גם אני צמתי יום אחד להזדהות.



הכותב הוא יו"ר ארגון ההורים בירושלים