רק נס מנע בשבוע שעבר את רצח ניצול השואה בן ה־81 מהמושב בית יצחק שבשרון, ולא הכניס אותו לרשימת הקורבנות של שוהים בלתי חוקיים, שודדים ורוצחים פלסטינים, שזה זמן רב מפילים את חיתתם על עשרות יישובים בלב מדינת ישראל, באין מפריע ובאין מושיע. הנס הזה בבית יצחק אירע בזכות העובדה שהיה ברשותו של אותו אזרח אקדח, והודות לכך שהוא לא איבד את קור רוחו ופגע בשני השודדים שהפתיעו אותו. אחרת סופו היה עלול להיות כמו זה של יצחק אלגבי ז"ל ממושב אביחיל הסמוך לבית יצחק, שנרצח בביתו באוקטובר 2012 כאשר הפתיע את שני הפורצים עמאר אבו דקה מטול כרם והאדי מוסא מהכפר דנאבה שבשומרון. אבו דקה הורשע ברצח, ואילו מוסא הורשע בהסדר טיעון בהריגה.
על שני המקרים הללו שמענו מכיוון שהם הגיעו לתקשורת, אך אירועים כאלה מתרחשים ביישובי ההתיישבות הכפרית מדי יום וכוללים עשרות פריצות לבתים וגניבות של רכב וציוד חקלאי, חלקן הגדול לאור יום. זאת אף שברוב היישובים הללו התושבים עושים את המיטב כדי להתמודד עם הטרור הזה, כולל שכירת חברות שמירה במימון התושבים והקמת כיתות כוננות שפועלות בלילות. רובם הגדול אף מתהלך חמוש לאורך כל היממה כמו היו חיילים בקו החזית מול פני האויב. היכן עוד תמצאו אזרח ותיק בן 81 שמסתובב עם אקדח צמוד להגנה עצמית?
למרות הזעקה והפניות החוזרות ונשנות של תושבי היישובים החקלאיים הללו, נוצרה לאורך השנים אטימות כלפי טענותיהם. כל בקשתם היא ביטחון אישי, דרישה אלמנטרית שכל מדינה מחויבת אליה כלפי אזרחיה. למרות זעקתם המרה, משום מה בממשלה, בכנסת וגם במערכת הביטחון קיימות אדישות וחוסר התייחסות לזעקתם, כמו היו חלק נפרד ממדינת ישראל.
מדי פעם מזינים אותנו בנתונים על ירידה במספר ההסתננויות, הגניבות והפשעים שמתבצעים על ידי אותם בני בליעל, שאין להם בעיה לרצוח את מי שניצב בדרכם ומונע מהם לבצע את זממם. רובם מתהלכים בלב היישובים כמו בביתם, בוזזים ושודדים ללא חת, לעתים הם אף מגיעים בכנופיות ומבצעים גניבות באין מפריע. וכאמור, רק נס מונע ברוב המקרים מהאירועים הללו להסתיים ללא רצח של אזרחים ישראלים שמגנים על ביתם ועל רכושם.
השאלה היא עד מתי יעצמו כאן עיניים וייאלצו את תושבי אותם יישובים לקחת את החוק לידיהם ולהפעיל את נשקם בצדק להגנה על חייהם? על כל היאחזות ויישוב לא חוקי ביהודה ושומרון יש טבעת הגנה משמעותית של צה"ל לאורך כל שעות היממה, ואילו פה, בלבה של מדינת ישראל, אנשים יוצאים לדקות מבתיהם וחוששים לחזור אליהם שמא ייתקלו בשובם בשודדים ורוצחים. הגיע הזמן שיתחילו להבין כאן שתחושת הביטחון, הריבונות והשלווה צריכה להתחיל מבית יצחק, אביחיל, בית אלעזרי, קדרון וכו'. רק אחרי זה אפשר לדבר על עמונה, קרני שומרון, רמת מגרון ומעלה רחבעם.
כזכור, בשנות ה־50 הקשות, כאשר הפדאיונים שהגיעו מעזה ויהודה ושומרון רצחו, שדדו וזרעו כאן אימה ופחד - במדינה גייסו את כל הכוחות למאבק בהם, ואף הקימו את משמר הגבול בעיקר למטרה זו. ואילו דווקא כיום, עם כל המערכות והיכולות הצבאיות שלנו כמעצמה, אזרחי מדינת ישראל מתהלכים בלב המדינה באימה ופחד. איך זה ייתכן?