כולנו תושבי הדרום - מדימונה, מבאר שבע, מירוחם ומערד. הגיל הממוצע הוא 45, וכולם הולכים לאבדון. זאת מכה שעיר כמו דימונה פשוט מתרסקת ממנה. לאן ילכו העובדים? עובד בן 54 אמר לי: "אין לי מה להפסיד. אם אחרי עשרות שנים אני נשאר בלי פרנסה, אין לי מה לעשות חוץ מלהתאבד".
אין לי מה לומר לו כי אני יודע שבדרום אין לעובדי ייצור מקומות אחרים להתפרנס מהם. כשההנהלה הודיעה שהמתקן בחיפה ייסגר בגלל עיכוב ההיתר לחלופת אוניית האמוניה, האמנו באמת ובתמים שלפחות את המתקן בדרום הממשלה תציל. לצערי, הפוליטיקאים מתחו את זה כל כך הרבה זמן, עד שבעל הבית התייאש.
יש בלבי על התנהלות ההנהלה, אבל היא משלמת לנו שכר מלא חמישה חודשים שבהם המפעלים מושבתים מאז נסגר המכל בחיפה. נלחמנו בכל המדינה, הפגנו. אנחנו יכולים להמשיך לעבוד, לפחות חצי חברה, אם המשרד להגנת הסביבה ייתן היתר לחלופה שרלוונטית עבורנו. אז למה שאנחנו ניסגר? לפחות בכל הנוגע לדרום, הכדור במגרש של הממשלה.
בסופו של דבר, המטרה שלי היא שהעבודה תימשך ולא מאבק לשם מאבק. אם הממשלה תחליט, אז העבודה בדרום תימשך.
יש פתרון בוודאות, לפחות לאתר הדרומי. אנחנו עובדים עשרות שנים, זאת לא חברה מפסידה.
לעובדים שילכו מכאן הביתה אין כלום. הצעירים יותר יחפשו את עצמם, אולי יהגרו מהדרום, אבל עבור המבוגרים זה גזר דין קשה מנשוא. אנשים שעובדים כאן 20 שנה ויותר - אף אחד לא ייקח אותם. אם תרחיש הפיטורים יצא לפועל, זאת מכת מוות עבור אלף משפחות בדרום ועבור האזור כולו.
יהודה פרץ הוא יו"ר ועד העובדים בדרום של חיפה כימיקלים