שבוע אחרי שציינו כאן את יום הלשון העברית, חגגנו כולנו, בעזרתו האדיבה של מר מחמוד עבאס - הוא אבו מאזן - את שבוע השפה הערבית בישראל. פרשנים, ערביסטים ומזרחנים מתפלמסים בימים אלה ברצינות גמורה למה התכוון כבוד הראיס באומרו לנשיא ארה"ב: "יחרב ביתכ". במדינה המאוהבת בשיח וולגרי, טבעי שגידוף כמו זה שיצא מפי אבו מאזן, בנאום דחוס כבן שעתיים, יתפוס את עיקר הדיון התקשורתי ביום שאחרי.
האיחול על חורבן הבית לא היה עיקר נאומו של אבו מאזן, אבל הוא מייצג נאמנה את יחסיו עם טראמפ. שורשי המשבר הנוכחי לפני כחודש. המנהיג הפלסטיני שמע מהסעודים כי נשיא ארה"ב מצוי בשלבים מתקדמים של גיבוש תוכנית להסדר קבע עם ישראל. כשנחשף לפרטיה, עיניו חשכו. מדינה פלסטינית שבירתה אבו דיס, בלי פינוי התנחלויות, ובקעת הירדן בשליטת ישראל. זה לא טראמפ מאחורי הנוסחה, זה נתניהו, הטיח אבו מאזן באנשיו, והחליט לסכלה. חלפו כמה ימים, ושמן נוסף נוצק למדורה. טראמפ השמיע את הצהרת ירושלים.
טראמפ התאהב בתוכנית השלום ואף כינה אותה "עסקת המאה". איך פותרים בעיה כזו בשכונה שלנו? מקדימים מכה להתקפה. או בשיטת אבו מאזן, מכריזים על טראמפ כעל חלק מן הבעיה, ולא חלק מן הפתרון, ואחר כך הופכים עליו את השולחן. אם זה פַּקְס אמריקנה, השלום של אמריקה, אז אנחנו, אמר עבאס, נסתדר בלעדיו. ואכן, מיום ראשון בערב, במקום שיעסקו בחידוש השיחות, מדברים כולם על הארטילריה הפלסטינית שנחתה על הבית הלבן.
על יחסיו התקינים עם טראמפ ויתר אבו מאזן מזמן. נשיא ארה"ב הקפיא כבר בראשית כהונתו את התמיכה הכספית לרשות, ואותת כי בכוונתו להפחית גם מהסיוע לארגון הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים (אונר"א). ממילא האיחוד האירופי, ולא אמריקה, הוא התומך העיקרי בתקציב הרשות. במפגשים עם שליחי טראמפ למזרח התיכון, גרינבלט וקושנר, רבו הצעקות ופחת האמון. אבו מאזן חש כי וושינגטון וירושלים חברו לכפות עליו מדינה חלקית ועלובה. הוא החליט לפעול בשלושה ערוצים. ליצור משבר חריף, ראוותני, שיקשה על טראמפ להתקדם בתוכניתו; לנצל את תשומת הלב הבינלאומית כדי לשווק את חזון השלום שלו; ולגבות מחיר תדמיתי על ההשפלה. וכך עשה.
סגנו של טראמפ, מייקל פנס, שיגיע בשבוע הבא לקהיר, לרבת עמון ולירושלים, לא יתקרב לרמאללה. הוא הוכרז על ידי הרשות כאישיות בלתי רצויה. "זו איננה עסקת המאה. זו סטירת המאה. לכן נגיב לה", התריס עבאס מול המצלמות.
זרועה הארוכה של אמריקה
הקרע בין המוקטעה לבית הלבן הוא אמיתי, אבל אינו מוחלט. אבו מאזן אומנם הפך את השולחן על טראמפ, אך לא שרף את המועדון. הוא שומר לעצמו שתי פוליסות ביטוח, שעליהן אין מדברים בדרך כלל, במיוחד לא כשהאווירה ספוגה דיונים הגותיים על קללות עסיסיות.
לפוליסה אחת קוראים CIA, ולשנייה - שב"כ. היחסים בין גורמי המודיעין האמריקאיים למנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית איתנים, ושורשיהם בראשית ימיה של הרשות. האמריקאים הם אלה שחנכו, הדריכו וציידו את מנגנון הביטחון הלאומי הפלסטיני, שהוקם כדי לשמש גרעין של צבא עתידי, אבל משימותיו דמו יותר לאלה של משמר הגבול. הם הקימו גם את משמר הנשיאות, שאנשיו פרוסים במשרדי הממשל הפלסטיניים ומשימתם העיקרית לאבטח את אבו מאזן ובכיריו.
בחסות החמימה שהם פרשו על הרשות, הרוויחו האמריקאים השפעה ומהלכים בחצר פעלתנית כמו המוקטעה. אבל את הרווח האמיתי הם גוזרים בערוץ מקביל. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים פועלים שנים בשירותן של סוכנויות הביון של ארה"ב בלוחמה נגד טרור בינלאומי. בפינות רבות בעולם קיימים ריכוזי פלסטינים, ולעתים צומחת בקרבם קיצוניות. קהילות פלסטיניות במערב, תאי סטודנטים בקמפוסים, או ארגונים כמו אל־קאעידה, דאעש ודומיהם, שהם משרתים בשורותיהם. האמריקאים, שמתיימרים לנהל מלחמה חובקת עולם בטרור, זקוקים לזרוע ארוכה, למנגנון מודיעין ידיד ובעל שלוחות מעבר לים, כדי לאסוף מידע או לפעול נגד הצעירים האלה. זוהי התמונה גם ביחסי ה־CIA עם גורמי המודיעין ברבת עמון. כמו קהילות פלסטיניות, גם ירדנים יש בכל מקום. בשיאו, לחמו בשורות דאע"ש 3,000 אזרחים ירדנים. שיתוף הפעולה בין וושינגטון ומנגנוני המודיעין ברמאללה וברבת עמון מניב כבר שנים מידע רב, סיכולים והצלחות. עד כדי כך, שלפעמים נמצאו המודיעין הירדני ומקבילו הפלסטיני מתחרים על לבה של אמריקה.
עם השב"כ (וצה"ל) הסיפור דומה. שני הצדדים כוננו מראשית ימי אבו מאזן מנגנון משותף לרדיפה אחר פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי, או כל מי שחורש מזימה לשפוך דמים. אחד הצדדים מביא את המידע, השני מבצע מעצר, או להפך. כך סוכלו מאות פיגועי רצח בעשור של שיתוף פעולה, או כמו שמכנה זאת הרשות בלשונה הנקייה - "תיאום ביטחוני". אבו מאזן אינו משת"פ, אלא שותף. כך הוא מסלק יריבים ומרוויח שקט תעשייתי, שבצלו הוא משמר את שלטונו וממשיך להניח יסודות למדינה המקווה. ישראל, מצדה, חוסכת אובדן חיי אדם.
המגע ההדוק עם הרשות הוליד תלות ישראלית במודיעין הכללי הפלסטיני ובמודיעין המסכל, שני ארגוני הביטחון המובילים של אבו מאזן. אין כיום קצין בצה"ל שעוסק בתחום הפלסטיני, או איש שב"כ, שיזלזל בתפקידם המרכזי בשמירת היציבות בגדה ובירושלים. נכון שישראל תדע להתמודד לבדה עם אלימות אם תיאלץ, אבל המחיר יהיה גבוה. בפעם האחרונה שבו היא עמדה לבדה מול מתקפת טרור נרחבת בגדה ובירושלים, התפוצצו אוטובוסים בעריה. התלות הישראלית בשיתוף הפעולה של רמאללה היא תעודת הביטוח השנייה של עבאס. שתי הפוליסות, הישראלית והאמריקאית, הן עבורו כ"כיפת ברזל". הן מאפשרות לו לגלות מנהיגות במשבר הנוכחי ולא להתרפס בפני נשיא ארה"ב.
אז למה התכוון אבו מאזן כשאיחל לנשיא ארה"ב שביתו ייחרב? האם באמת ייחל לקריסת הבית הלבן, מקדש החילוניות והדמוקרטיה האמריקאית? התשובה היא שאין זה חשוב למה התכוון. יותר חשובות המילים והעובדות שלא ביטא. ואת המילים האלה הוא ניסח לעצמו בערך כך: אני צוחק עליך ועל שכמותך, יא מיסטר טראמפ, כי הרי אתה וגם הישראלים זקוקים מאוד לרצון הטוב שלי. ומאחר שאני חיוני לשניכם, לא תוכל לכפות עלי את תוכנית השלום שלך, ולכן הרשה לי לברכך באיחולי יחרב ביתכ.
בגדאד, האם שומעת?
בשני פיגועי תופת שאירעו בבגדאד בשבת שעברה וביום שני נהרגו יותר מ־40 בני אדם. אף על פי שרמת הטרור במדינה במגמת ירידה, המציאות המדממת היא עדיין דבר שבשגרה. משום כך היה זה מפתיע לראות בעמוד הפייסבוק של משרד החוץ בערבית הודעת תנחומים לעם העיראקי.
"בעקבות שני פיגועי הטרור בבגדאד", נכתב מירושלים, "מביעה ישראל את צערה העמוק ותדהמתה מאובדן חייהם של חפים מפשע, ומקווה כי השלווה והיציבות ישובו לעיראק. ישראל מושיטה את ידה לשכניה ומייחלת ליום שבו ישררו אצלם תנאים שיאפשרו כינון יחסי שגרה ושיתוף פעולה פורה לטובת עמי האזור".
הבעת סולידריות עם מדינת אויב איננה מעשה טבעי עבור ממשלת ישראל. אין זאת כי מישהו בירושלים ערני למתרחש ומבין כי עיראק היא ישות חדשה, שמתקיים בה, לצד המאבק במרצחים, ניסוי בבניית דמוקרטיה ערבית. איראן אומנם שחקן חשוב בפוליטיקה שלה, אבל אינה תופסת עמדת הובלה. עיראקים רבים משחרים לפתחה של ישראל, רובם המכריע שיעים. בפעם הראשונה אותתה ירושלים בחזרה. בקרוב נדע אם מדובר בהתרחשות חד־פעמית או בראשיתה של ידידות.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל