מצוי אני במקצת אצל ארגוניהם של עיתוני עולם, נפגש עם עורכי העיתונות הדמוקרטית הגדולה, משתתף בעבודות המכון הבינלאומי לעיתונות – ולא פעם נדרשתי לתאר את האספקלריה הישראלית של הבעיה העומדת ברומו של כל מפגש וכנס בני אותו המקצוע: חופש המבע. וכל אימת שנשאלתי מה הן הסבלות שאנחנו בישראל סובלים ממגפת עולם, מהתערבות השלטונות וסטנדרטיזציה ומכניזציה ומרקנטיליזציה וסתימת פיות וכבילת ידיים, יכולתי להתפאר ולהתגנדר: דלה ארצי גם בזאת, דלות שהיא עושר שלא יסולא.
וזאת – יכולתי להוסיף ולהשתבח – אפילו משווים ישראל עם אומות העולם, השוואה שטחית ומסלפת, ומתעלמים לחלוטין מן המיוחד שבמצבה ובהתהוותה ומן המצור והמיצר שכפו עליה זדים. אפילו משווים אותנו עם ארצות אנגלוסכסיות עשירות, ואפילו עם ארצות סקנדינביות מולדות קלאסיות לדמוקרטיה – עדיין שפר חלקנו מחלקם, שכן גם בארצות המערב ה”חופשיות” דרכו של אדם מן השורה אל במת הציבור ארוכה מאוד־מאוד, רצופה מכשולים ומגבלות לאין ספור, ורק אחד מני רבבה מגיע – ואף הוא אינו יכול לומר בפומבי, אלא מה שינעם לאוזניהם של חצי תריסר בעלי גוף אשר מינו עצמם אפוטרופוסים על דעת הקהל. הרי ככל שהעיתונים נעשים “עשירים” יותר בצורתם, ממילא הם נעשים דלים יותר בתוכנם, וככל שהם מרבים עמודים הם ממעטים חירות. ככל שהם גדלים יותר, הם נעשים מסחריים יותר, והעיתונות כולה הופכת לתעשייה מן התעשיות המסורבלות, ואין אתה יכול לייסד עיתון אלא במידה שאתה יכול לייסד בית חרושת למכוניות. רצונך להתחרות בעיתונים הקיימים, צריך שיהיו בידיך הון ומכונות ומבנים ומנגנון ומקורות הכנסה ממודעות וקשרים עם אילי מסחר ותעשייה – היינו, צריך שיהיה בידיך כוח משקי גדול משל הקרטלים המבוססים. משמע: ככל שהארץ מפותחת יותר – הזכות לומר מילה חופשית מוגבלת יותר עד שהיא מתרכזת בידי קומץ של מיליונרים, שאין להם כל מנדט ציבורי שהוא.
בעולם הרכושני הלגיטימציה היחידה לרשות הדיבור היא: הון תועפות. וזה כשלעצמו נוגד כל דמוקרטיה. על אחת כמה וכמה כאשר מטבע הדברים אדירי ההון אינם מהפכניים ביותר, אינם עשויים לעודד קדמה חברתית, אינם מעוניינים בשינוי ממשל ובתיקון משטר לטובת ההמונים, אינם יכולים לשרת בנאמנות את האינטרסים של קוראיהם שהם מאות אלפי מעוטי היכולת. ואף אותו מו”ל המשלם נדר שפתיים לאינטרס של ההמונים הרחבים - למען קדושת התפוצה - הוא, לפי ראות עיני חוגו בלבד, קובע טובת הכלל זו מהי, וכל עיתונאי, שאינו מוכן מלכתחילה להשתעבד בכל מקרה לקביעה זו, לשירות ה”אידיאלים” האלה – לא יבוא בקהל העיתונים היומיים הגדולים.
השרידים המועטים של עיתונות חופשית, שהיו קיימים בערי השדה באנגליה ובאמריקה, זכר לחורבן הליברליזם, הולכים ומתחסלים: כל הניסיונות לייסד במות יומיות חופשיות חדשות נכשלו. באירופה עוד אפשר לקיים פה ושם לפחות כתבי עת בלתי תלויים, אך באמריקה גם אותם שניים־שלושה שבועונים, שאינם מוכנים ללכת בתלם, עומדים תדיר על סף הסגירה. כללו של דבר: אף בארצות החופש המובהקות חופש העיתונות שוב אינו קיים אלא להלכה.
לכן תמיד עשו חברים למקצוע אוזניהם כאפרכסת, כאשר נזדמן לי להוכיח להם עד היכן חופש העיתונות בישראל מגיע ממה שזכיתי להתנסות בגופי. בקנאה רבה שמעו שאצלנו קרה וקבוצת עיתונאים ופועלים חסרי אמצעים התארגנה וייסדה עיתון יומי מצליח. פה אחד אמרו: חופש כזה קיים רק בישראל.
יכול אתה לתמוה על כך ולומר, מי גילה לדמוקרטיה צעירה כל כך רז זה שמדינות ותיקות נאבקות עליו. ויכול אתה להסבירו דווקא במה שאנחנו צעירים כעם השליט על עצמו, שמעולם לא היה בידו כוח כפייה, ולא היה יכול להקים את מדינתו אלא בזכות ההתנדבות החופשית והשכנוע. יכול אתה להתפעל על שהעיתונות בישראל כבר זכתה למעמד חזק ועצמאי כל כך, ויכול אתה, להפך, להסביר לעצמך שאין כל פלא בדבר: העתונות העברית קדמה למדינה העברית, חופש הביטוי בדפוס קדם לפרלמנטריזם שבעל־פה, העיתונות הייתה גרעין השלטון העממי ובמה יחידה לבירור בעיות שוטפות ומוסד כמו־ממלכתי שעה שהמדינה עוד הייתה בבחינת חזון. לא העיתונות קיבלה מן המדינה, אלא המדינה קיבלה מהעיתונות.
אולם בין כה ובין כה – טובה כפולה ומכופלת עשו שלטונות ישראל במה שקיימו את החופש הזה אף בתנאים, שבהם הפיתיון לדיכויו מרובה מן הכורח לעידודו. צא ובדוק מתי השתרש חופש העיתונות בין באמריקה ובאנגליה בין בשווייץ ובסקנדינביה, ומצאת שהתבסס שעה שהניח להם הגורל מכל אויביהם מסביב. שנות שלום חיצוני ושגשוג פנימי נוחות לחופש הדיבור, ובהיפוכן, בשעות מערכה וחירום הצנזורה קונה שביתה לעצמה. התחושה הדמוקרטית – בציבור ובשלטון – צריכה להיות חזקה מאוד, אם עיתונות חופשית יכולה להכות שורשים גם בימי קרבות. ואכן נס זה קרה בישראל.
אילו ביקשו השלטונות לכוף רצונם על הציבור על ידי שלילת חופש הביקורת והאינפורמציה – היכן ומתי יכלו לעשות זאת ביתר הצלחה (ובהצדקה לכאורה) מאשר בישראל? המדינה עוד לא ידעה אף שעה, אף דקה אחת של מצב שלום. ואין חילוקי דעות באוכלוסייה: הכל משוכנעים שהמלחמה כפויה עלינו כגיגית והכל מקבלים צורכי ניהולה כצווי קיום עליונים, שאין להרהר אחריהם. וצורכי ביטחון אלה כוללים את הכל. קו החזית משתרע על כל הארץ, כל יישוב הוא בבחינת עמדה צבאית, כל פעולה משפיעה על הפוטנציאל המלחמתי, כל תנועה בכל שדה, כביש ונתיב וכל מיקום של בית ופרדס – הכל חומר ידיעות חשוב לאויב המסתנן.
אף על פי כן תיחמה ממשלת ישראל תיחום צנוע את סמכויות עצמה והצטמצמה במעגל הצר ביותר של הפיקוחים הביטחוניים הצבאיים גרידא. העיתונות, מתוך חופש שאין עמו אחריות, גילתה דברים רבים שהשתיקה יפה להם וכבלה בכך את ידי הממשלה, אך היא מצדה לא ניסתה לכבול את העיתונות. ממשלות בעלות מסורת דמוקרטית ותיקה לא עמדו בניסיון – ממשלת ישראל עמדה גם עמדה ולא הפכה שעת חירום לשעת כושר לכינון עיתונות מודרכת.
איני יודע אם ממשלת ישראל שילמה מפני שעשתה חשבון לזמן ארוך והבינה כי נשקה החשוב ביותר כאומה קטנה במלחמת התגוננות הוא חירותה הפנימית. אפשר וידעו כי אין מחשלים אזרח ישראלי, אלא במה שמעניקים לו את הרגשת החופש, וייתכן ויש לעתים שכר מה אפילו בפרסומה של ידיעה המזיקה לביטחון. אך על כל פנים עמדה ממשלת ישראל בכבוד בניסיון הקשה. מסופקני, אם כבר הייתה מדינה שהקריבה קרבות כל כך גדולים למען חופש העיתונות, בלי שהציבור והעיתונות נאלצו להיאבק עמה על כך. ממשלת ישראל נתנה למדינה את החופש הזה כאחד “האוצרות הטבעיים” המעטים שלנו. ורק מבחנים עתידיים יוכיחו שבזאת יצרה נכס לאומי השקול כנגד הרבה מכרות ברזל ונחושת.
פורסם לראשונה ב־12.2.1956