בשערי הגיהינום שנפתחו שלשום מעל יו"ר מרצ הנבחרת תמר זנדברג היא זכתה ביושר. ובכל זאת, נדמה שהטיגון שלה מעל כל במה אפשרית קצת מוגזם:



1. משה קלוגהפט זכה אתמול לכל כינוי גנאי אפשרי מצד שמאל. ונכון, הוא קמפיינר אגרסיבי, ללא קווים אדומים, שטבל ידו בהשחרת מועמדים ובהסתה, ואנשי השמאל שהוא עבורם סמרטוט אדום, שאינם רוצים לראות את שיטותיו זולגות למחנה שלהם, צודקים. זנדברג שגתה כשהתייעצה איתו - חד וחלק.



ראשית, זה לא שהיא הייתה האנדרדוג בקמפיין הזה, ובלי קשר, ציפייה בסיסית ממנה היא שתוכל להילחם בקמפיינים מסיתים ומשחירים מהימין בלי יד קשורה מאחור. מה תעשה אם "קלוגי" יהיה אחראי על אחד כזה? גם הטיעון שלפיו "הוא התנדב" - לא מחזיק מים. אפשר היה לומר "לא, תודה".



2. ובכל זאת, מילה על השימוש הכללי ביועצים מסוגו של קלוגהפט. אי אפשר להאשים בכל את היועץ. בסופו של דבר, הקמפיין צריך לאפיין את אישיותו של המועמד, ואם זנדברג לא ידעה לבד להגיד שהיא לא מתנצלת - אולי היא לא מתאימה. גם הקהל שנהה אחרי הקמפיינים המשחיתים של קלוגהפט לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. אם לא נגעלו, אם הדהדו - הם אשמים כמוהו.



מרוב יועצים שגוזרים קופונים בקמפיינים, המועמדים כבר הלכו לאיבוד. מה שחסר כאן זה פוליטיקאים עם עמדות ברזל, מוצהרות, כנות וברורות, שלא משתנות עם כיוון הרוח. הקמפיינר אמור לסלול את הדרך הנכונה ביותר להעברתן לציבור. את הלקח צריכים כולם ללמוד, אבל השאלה היא האם זנדברג שוכנעה לשנות את דעתה? האם סחפה את המחנה לכיוון לא לו? לא נראה לי. אפילו הנכונות לשבת עם ליברמן נראית לי אותנטית ולא מופרכת גם בשביל מצביעים רבים בשמאל. 



3. בסופו של דבר, הנושא הוא השקר. וגם טווח הראות, שבעיניי חמור מן השקר. משה קלוגהפט התראיין בגלי צה"ל לפני שבועיים ונשאל אם הוא מייעץ לה, והתחמק בצורה שלא השתמעה לשתי פנים. כמה עיתונאים פנו לזנדברג ולאנשיה וקיבלו הכחשות חד־משמעיות, ואחד מהם אף התלונן כי הם "מתמודדים עם השמועות" וכי מדובר ב"פייק ניוז". קשה לחזור מהכחשה כזו. על השקר מתקשים רבים לסלוח, כי בזה, חושבים מצביעי מרצ, מותר המחנה שלהם מהאחרים.


אבל יותר משמטריד השקר, מטריד חוסר הראייה לטווח רחוק. מהמתואר לעיל, זנדברג יכלה להבין בבירור שהעניין כבר בחוץ, ושזה רק עניין של זמן עד שיתגלה. חוסר ההבנה שלה כי ההיוועצות עמו וההכחשות השקריות ימיטו עליה סערה כזאת - מטרידה יותר מכל. בכל תפקיד מצופה ממנהיג שיגלה הבנה יותר מעמיקה של המציאות. 



4. החגיגה של יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי על הדם של זנדברג מיותרת ושגויה. הוא עצמו אמר בעבר שאת מרצ צריך לחזק. הוא גם מוסיף לירי בנגמ"ש, שבימין לעולם אינו מזיק, אבל בשמאל רק גורם לזליגת תומכים. זנדברג ממילא מותקפת מכל כיוון, גבאי שוגה לחשוב שאלה שכועסים עליה – יבואו אליו. בשוך הקרבות, כשיתברר הנזק שבקרב הפנימי, הזעם יופנה גם אליו כמי שהעצים אותו.



5. זנדברג לא צריכה להתפטר, ומצביעי מרצ לא צריכים לברוח. שבורי הלב שהאמינו לה ובה והתאכזבו, שחשבו שאפשר אחרת (וצודקים, בתכל'ס, רק לא (גם) הפעם), יריביה שספגו את ההשמצות משטח שלכאורה לא משויך אליה, נפגעי קלוגהפט - כולם צריכים לשאול את עצמם בפח של מי נפלה זנדברג הטירונית. היא פשעה, חטאה, ועד לרגע כתיבת מאמר זה, לא נתנה תשובות הולמות ומספקות. אבל מצביעי מרצ שילמו כאן את שכר הלימוד שלה, ובגדול. כבר בזבזתם. תנו לה לעבוד קשה ולפצות אתכם. ותרוויחו לפחות את זה שלא תשחקו לידי מי שעשו לה את זה בכוונה. 



הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל