הפטפטת הבלתי נלאית תהרוג אותנו: מי צריך היה את הפרסום הרשמי על המבצע מלפני יותר מעשר שנים נגד הכור בסוריה? הרי הכל ידעו בלאו הכי את האמת, בין ש"ממקורות זרים" ובין שמשמועות שמעולם לא נעשה מאמץ מיוחד להזימן. ואילו התרת חרצובות הלשון הרשמית כעת, הן מעלה סימני שאלה לגבי העבר והן עלולה ליצור השלכות שליליות אפשריות לגבי העתיד.
מיד עם פרסום הידיעה החלו הפרשנים והמומחים מטעם עצמם להתחרות ביניהם על העלאת המניעים כביכול להחלטה להסיר את צו הצנזורה - משדרוג ההרתעה כלפי איראן המתגרענת (כאילו יש דמיון בין איראן לסוריה) ועד "למען יראו וייראו" המעצמות הגדולות שישראל מסוגלת לפעול להבטחת ביטחונה באופן עצמאי וללא אישור מצדן, אף שזה היה לגמרי מיותר לנוכח פעילותה הביטחונית של ישראל לאורך השנים, שאחת הדוגמאות הבולטות שלה הייתה הפצצת הכור בעיראק בתקופת ממשלת בגין.
עמדת ה"למען יראו וייראו" מקבלת חיזוק נוסף לא רק על ידי הודעתו של ראש הממשלה ש"המדיניות של ישראל הייתה ונשארה עקבית, למנוע מאויבינו להתחמש בנשק גרעיני", אלא גם על ידי הדרך שבה נוהגת ישראל בימים אלה בזירה הסורית ובזירות אחרות. בעוד שאת מי שנטלו תפקיד מעשי במבצע עצמו, בדרג הצבאי והמדיני כאחד, אפשר רק לשבח, הרי שהוויכוח הבלתי מרוסן והחושפני בין זרועות המודיעין השונות עושה חסד רק עם אויבינו, ואף פוגע ביוקרתו המוצדקת של המודיעין הישראלי בעיני זרועות המודיעין של ידידותינו.
כפי שכל איש מודיעין מנוסה יודע, אין מודיעין חסין מטעויות. יתרה מזו, אין בדרך כלל די בהשגת המידע המודיעיני הבסיסי, ורק חיקורו וניתוחו יהפכו את המידע הגולמי למוצר מודיעיני בעל ערך אסטרטגי. בעניין הכור הגרעיני בסוריה עלול היה להתפתח מצב חמור של החמצה מודיעינית, כאשר מי שהיה ראש המוסד באותה עת, מאיר דגן ז"ל, לא הבין, לפי עדות האלוף במיל' עמוס ידלין, ראש אמ"ן באותם הימים - לפחות בתחילה - את חומרת המתרחש מעבר לגבול, והתבטא בכך שזה "לא דובים ולא כורים". בכל אופן, על פי העדות הנ"ל, מתברר שדגן לא חשב שהנושא מצדיק התייחסות מיוחדת מצדו, "מפני שהמשימה שלי היא הגרעין האיראני, סוריה לא מעניינת אותי".
אמ"ן, הזרוע המודיעינית של הצבא, אומנם זיהה מבעוד מועד את בניית המתקן הגרעיני, אך לפחות בתחילה לא הסיק את המסקנות המעשיות מכך. בין כך ובין כך, עבר זמן יקר עד שהתקבלו ההחלטות הנכונות. ברם, התוצאה מעוררת התמיהות והמדאיגה ביותר מכל הנ"ל היא אולי דווקא ההתנהלות התמוהה של דגן בהקשר האיראני.
אם כה טעה (לפחות בתחילה) בעניין הערכת האיום מסוריה, כלום לא ייתכן שטעה גם כאשר נקט דרכים לא מקובלות ובלתי ראויות כדי למנוע מהדרג המדיני את האפשרות לפעול נגד האיום הגרעיני המתפתח - דווקא מאותה איראן שקודם לכן הגדיר כ"משימתו הראשונה"? כפי שכתב עמית סגל ב"מקור ראשון", דגן "הלך לממשל באמריקה (של אובמה) כדי לספר להם שהצמד ברק־נתניהו זומם מלחמה" (סגל מכנה זאת בצדק כ"עבירת ביטחון וצפצוף על הדרג המדיני") כדי לסכל את האפשרות של פעולה, שעל ביטולה או דחייתה יש לקוות שישראל לא תצטרך לשלם ביום מן הימים מחיר גבוה.
הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית.