בשבועות האחרונים אנחנו עדים לפרשה תקשורתית חשובה מאין כמוה: שרת התרבות ויו"ר הכנסת מתווכחים בפומבי על טקס יום העצמאות. בוויכוחם עולות שאלות הרות־גורל, כגון האם צריך ראש הממשלה להדליק משואה עם נאום או בלי. בהמשך הוויכוח התנפח, כדי שלא יהיה לנו משעמם לרגע אחד, והפעם נכנס למשוואה נשיא הונדורס שבכלל לא רוצה לבוא. אחר כך התפארה השרה שיהיו 70 שעות של חגיגה ישראלית. כצפוי, פוזרה המילה "פריפריה", אבל חדי העין יבחינו שבשטף הוויכוח גורם שולי אחד נעדר מהעין: הציבור.



"הטובה בממשלות היא זו הממעטת למשול", אמר הנרי דוד תורו בספרו "וולדן", שתיעד את ניסיונותיו לחיות ביער, כשהוא חי על יגיע כפו בלבד. וממשלה שמבזבזת כספי ציבור, בראוותנות, באטימות לב ובמופגן כל כך, ללא בושה, היא ממשלה שאפשר לומר עליה הכל פרט לכך שהיא עצמאית. הנה, תראו את שרת התרבות שמרגע כניסתה לתפקיד, אינה פוסקת לאיים שמשהו חדש מגיע ומהפכה תרבותית נמצאת ממש מעבר לפינה. היא, שכל כך אוהבת להתגאות בקורותיו ובמקורותיו של עם ישראל, שכחה שבאופן בסיסי וחריף העם שיצא מבית עבדים מעולם לא שאף לשלטון של שררה. העם הזה, שיצא מבית עבדים, קיבל עליו דת ותרבות של אל קנאי שאיננו מיוצג בסמלי עושר ופריון וסטטוס, ושמלוכה, באופן כללי, לא באה לו טוב.



הייתה לה, לשרה, הזדמנות נהדרת לעשות היסטוריה במקום שבו קודמיה נכשלו. והנה, במקום חשבון נפש אמיתי, מציינת מסיבת ה־70 את תרבות השופוני, ושופוני, כידוע, תמיד קשור בעבדות. העבד לשעבר תמיד יפזול לשכן ויאמר: הוא הוציא על הגינה כך וכך, אני אוציא יותר ממנו. העבד לשעבר יחתן את הבת שלו בפאר מנקר עיניים ומוריק לחיים. וגם שרת התרבות שלנו לענייני חינגות ומימונות לעצמה עושה אותו הדבר: בלי היסוס או מבוכה, לוקחת כספים ושורפת אותם במסיבה ראוותנית, כי העוני הרי כבר נגמר ותרבות מצויה פה בשפע לכל דורש.



הנה אני, אזרחית מבית עבדים לשעבר, רוצה לומר: מירי רגב, אנחנו מדינה ענייה, דלה במשאבים. אנשים מתו והקריבו את עצמם כדי שנוכל להתקיים כאן. ההיסטוריה, כידוע, לא נולדה היום. מדינה שלא מהססת לבזבז כספי ציבור בצורה ראוותנית היא מדינה שלא תתקיים. נקודה. 100 מיליון שקלים. כמה אפשר לעשות בתקציב הזה. לחלק את התקציב הזה לכל העצמאים באמת שחיים במדינה ועובדים בפרך נגד כל הסיכויים, וכל התזרימים. העצמאים ובעלי העסקים הקטנים שבניגוד לשכר השרים, שכרם אינם עולה והם צריכים להתמקח בשוק קשה וקשוח. או אולי להעניק בכסף זה חינוך מוזיקלי לכל ילד וילדה בישראל. לא חסר מה לעשות בתקציב הפרוע הזה; אבל זה לא יקרה. מקוריות ויצירתיות לא הולכות יד ביד עם שלטון השופוני. ואני, בחג הזה, לא אצטרף, עם אנשים רבים נוספים, לחגיגות הכה ממלכתיות והכה חוצות מגזרים, שכולן שייכות לאדם אחד שלא באמת אכפת לו מהגורם הכי חשוב פה: מהציבור. 



הכותבת היא סופרת