שבעים ואחת שנים חי אבא שלי בעולם הזה, וכולן היו מוקדשות לאנשים סביבו ובעיקר לאשתו ולילדיו. כל בקשה שלנו תמיד נענתה על ידו בחיוב ובחיוך שביטא אהבה והסתיר דאגה. מעט מאוד מקום שמר בחייו לעצמו ולרצונותיו, ולמביט מהצד היה נדמה שלא היו כאלה. אבא שלי תמיד אמר: "אני חי בשביל החיים ולא בשביל המתים", אבל רק יום אחד בשנה, במשך כמה שעות, עשה פסק זמן מהדאגה לבני משפחתו ומהחיים למען החיים, ויצא לפסק זמן קצר עם עצמו, שכולנו כיבדנו, ואשר דרש שקט בבית וויתור על הטלוויזיה היחידה של המשפחה.
העוצר החל בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. אבא היה משקיע עצמו בכורסה הגדולה, שתאמה את מידותיו, ומביט בערוץ 33, בשקופיות המתחלפות עם שמות הנופלים במערכות ישראל. הוא ידע בכל שנה מתי בדיוק מתחילה ההקרנה כדי לא להפסיד את הצפייה בשמות חבריו לנשק שנשארו בשדות הקרב של מלחמת השחרור, וכנראה שהיו רבים כאלה. הוא היה משחזר לעצמו את הדיוקנאות שלהם תוך כדי מבט במרקע ואומר לי כל פעם מחדש שהיתרון היחיד של מי שנהרגו צעירים הוא שהם נשארו יפים לעומת כל מי שנשארו בחיים, שמזדקנים ומתקמטים.
כל מה שאבא שלי חשב על המדינה ועל עצמאותה התעצב במלחמה ההיא, בה לחם לאחר שעבר מ"ההגנה" לצה"ל למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ. את שירותו במלחמה עשה במסגרת פלוגה ג' של גדוד "מוריה", בפיקודו של זלמן מרט, ששמו נישא בביתנו מפעם לפעם. מאוחר יותר סיים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל ונטל חלק גם במלחמת ששת-הימים וגם כאיש הג"א (הגנה אזרחית) במלחמת יום-הכיפורים, אבל ליבו נשאר במידה רבה בשדות פלשת.
עם אבא שלי היה קשה לדבר על דברים אישיים – על "שאיפות" או על "הגשמה עצמית". כל כולו היה נתון למצבה של המדינה ולשמירת עצמאותה, שהושגה בדם רב, וגם בדמו של אחיו, בני, שנהרג במלחמה ההיא, ואפילו בדמו שלו, שטפטף קלות על מדרונות "הקסטל". המילה "סכנה קיומית" הייתה מאוד מוחשית עבורו. כיליד פרנקפורט שהוכה בילדותו ע"י חבריו הארים, דבר שזירז את ההחלטה של הוריו לעלות ארצה (1934), וכמי שהשתתף בהשגת עצמאות המדינה בדם וביזע, הוא הכיר מצוין את האלטרנטיבה. היה ברור לו שלעם היהודי בארץ ישראל לא מובטחת אף פעם עצמאות אם לא יידע לשמור עליה ולבצר אותה, כל פעם מחדש, ואם צריך אז בכוח הזרוע, דבר שמחייב כל אחד מאיתנו לתרום את חלקו.
יום הזיכרון ויום העצמאות הם הזדמנות מצוינת עבורי לזכור את מורשת אבא ולחשוב מחדש על כך שדבר אינו מובן מאליו, אבל גם להודות על מה שכבר הושג. אני משחזר קטעי דברים קצרים של אבא על ליווי השיירות לירושלים במלחמה ואת הסיפורים של אימא על המצור על הבירה באותה תקופה ועל שאיבת מים מבארות ועל האוכל בקופסאות שימורים שהגיע בדואר מהדודים בארה"ב, מחשש לחרפת רעב, ומבין איזו כברת דרך עשינו בשבעים השנים האחרונות.
תמיד אפשר להיאנח בסגנון עדות אשכנז הפריבילגיות, שפעם הקימו את המדינה ומאז מקוננות על אופייה, ולשיר עוד שיר במסגרת פסטיבל הפזמונים בסגנון עדות החמיצות, על כמה הכול מושחת ומתמוטט סביב. אחרי הכל, אנחנו יהודים. יחד עם זאת, בשורה התחתונה, אנו סיפור הצלחה מעורר השתאות, וחבל שלא ניהנה ממנו. הזדמנויות לשבת בפינה בחושך תמיד אפשר יהיה למצוא.
אני נוסע בדרך מת"א לירושלים באוטוסטרדה המפוארת ומביט הצידה לכיוון הכביש הישן והצר, שהיה לי העונג לנסוע בו כילד ואשר שרידיו בואך שער הגיא משתפלים למרגלותיה, וחושב על הדרך הארוכה שעשינו בעשורים האחרונים. אני נוסע צפונה ודרומה, נזכר ברמזורים אבל עובר במחלפים ולא מפסיק להתפעל.
אני זוכר את ישראל של פעם שהייתה מעוטת יכולת וצנועה, ומשווה אותה למדינת השפע המערבית בה אנו חיים, ואני משוכנע שהורינו ואנו עשינו משהו מתש"ח לתשע"ח. אני מביט בשלל הנתונים היבשים שזמינים היום לכולם ורואה מדינה משגשגת בקנה מידה אירופאי. אני מביט במשפחתי ובחבריי ואני גאה בקיבוץ הגלויות שהתהווה בחבל הארץ הזה ובאנשים שהגיעו לכאן מכל התפוצות, ומרגיש סיפוק בתהליך קליטתם הלא מושלם בכלל. אני גאה ושמח בהישגים של רבים מהם מאז, לטובתם ולטובת כולנו.
ביום הזיכרון הזה, ואחריו ביום העצמאות, כמו באלה שלפניהם, אנו חיים במדינה שיש בה המון אנשים חכמים וערכיים עד כי ההצלחה העולמית הזו נראית כאילו היא רק ההתחלה. הלוואי ונדע להיות מלאי סיפוק ממה שיש ולהתכונן, כמו תמיד, למה שצפוי, כפי שמכתיבים לנו הימים הללו ממש. חג שמח!