בסוף העשור הקודם הגיעו לארץ עשרות אלפי מבקשי מקלט מאפריקה. רובם המוחלט ברחו בשל סכנה לחייהם או סכנת גיוס בתנאי עבדות לכל החיים. מדינת ישראל ניתבה אותם לדרום תל אביב ומאז ניסתה כל קונץ אפשרי כדי להסית נגדם ולפגוע בהם. חוקי "מסתננים" שונים עושים כותרות ונעלמים כלעומת שצצו: מהחוק הראשון, שאסר לתת להם כל סיוע (אליו התנגד רק חבר כנסת אחד, למרבה הבושה) ועד חוקי כליאה וגירוש. המשותף לכל החוקים הנבזיים הללו היה שמנסחיהם חשבו על האלקטורט אך לא חשבו כיצד להיטיב עם דרום תל אביב או עם מבקשי המקלט.
במשך עשרות שנים, דרום תל אביב הייתה החצר האחורית המוזנחת של העיר הגדולה והעשירה. בשנות ה-90 נפתחה שם התחנה המרכזית החדשה, פרויקט גרנדיוזי שהאיץ את תהליך ההחלשה של האיזור. לכן, כמו בערים אחרות בעולם, קל היה לשלוח לשם את המהגרים המוחלשים ולהטיל את נטל הקליטה דווקא על תושבי דרום תל אביב שסובלים ממילא מהזנחה.
יש 65 מיליון פליטים בעולם, ישראל הכירה ב-12
יש 65 מיליון פליטים בעולם. אנשים שאיבדו את ביתם ואת מולדתם. רוב מדינות העולם, בעיקר אלה המבוססות, נרתמות לקליטתם. גרמניה קלטה מיליון פליטים בשנה אחת; באוגנדה הענייה, בה ביקרנו, יש מיליון פליטים מוכרים; ברואנדה 174 אלף. דווקא ישראל, המבוססת והמוסרית בעיני עצמה, הכירה עד כה רק ב-12 פליטים.
התופעה מתרחשת בכל העולם המבוסס: מבקשי מקלט מגיעים למדינה והימין מנצל את השנאה והפחד מהזר כדי להסית נגדם. עד כדי כך גואה השנאה שכשהגיע ראש הממשלה להסכם לקליטת 16 אלף מבקשי מקלט באירופה והשאר בישראל, העדיף הימין לטרפד אותו. למהלך הגזעני הזה הייתה תוצאה הפוכה ממה שרצו מבקריו: ישראל תצטרך לקלוט את כולם.
סבי וסבתי נכלאו על הסתננות, לעולם לא אוכל לתמוך בפעולה דומה
השנאה הובילה לתוכנית המרושעת והנבזית לגירוש לרואנדה ולאוגנדה. עד כה, אלפים בודדים יצאו למדינות הללו "בהסכמה". כשביקרתי בהן עם חברתי, חברת הכנסת מיכל רוזין, נוכחנו לגלות שברואנדה לא נותר כמעט איש ממי שגורש אליה. התחוור לנו שהניירות נשללים מאלה המגיעים אליה והם נזרקים לאוגנדה. גם את אוגנדה עזבו רוב המגורשים מישראל משום שלא ניתן להם אישור לעבוד בה ולפיכך לא יכלו לחיות בה. רובם מנסים לעשות את המסע המסוכן לאירופה דרך לוב ודרך הים, בהן חלקם מצאו את מותם.
ממשלת ישראל ביקשה לגרש את מבקשי המקלט אבל הצדק ניצח. אף מדינה לא הסכימה לשתף פעולה עם המדיניות הנפשעת של ממשלתנו. עכשיו, באיחור של עשור, על הממשלה להפסיק את ההסתה, לפעול לשיפור התנאים בדרום תל אביב ולקלוט את מבקשי המקלט – בכל רחבי המדינה. סבתא וסבא שלי, הורי אמי, באו לארץ בשנת 1934. הם הגיעו מהחבל הכורדי של טורקיה דרך סוריה ושלטונות המנדט הבריטי ראו בהם מסתננים. הם לא היו פליטים. חייהם של יהודי כורדיסטאן, כמו חיי היהודים בשאר ארצות האסלאם, היו חיים טובים של שיתוף וכבוד עם שכניהם. הם הסתננו ונתפסו על-ידי הבריטים. סבתי ישבה בכלא הנשים בבית לחם וסבי נשלח לכלא עכו. לאחר שבוע גירשו אותם שלטונות המנדט למקום ממנו הם באו: סוריה. רק כעבור שנה הם חזרו לארץ. לכן, לעולם לא אתמוך בגירוש "מסתננים".