בשבוע שעבר פורסם כי מנהלי בתי ספר בתל אביב סירבו לאפשר את האירוע "משחקים של פעם" שעורך משרד החינוך לכלל הילדים תוך הפעלת הפרדה מגדרית. טוב שעשו כן. התירוצים של החברה החרד"לית והחרדית לגבי הפרדה מגדרית באירועים ציבוריים כוללים את הטענה שלנו, החילונים, יש רק עגלה ריקה לסחוב, ומכיוון שלא מוטלים עלינו שום איסורים ומצוות, חובה עלינו להתחשב בדתיים האומללים שלהם יש עגלה נורא כבדה לסחוב וכלום לא מותר להם. ממש שום דבר.
תירוץ אחר, בכיוון שונה לגמרי, מפעיל מניפולציה ושואל: "האם לא תרצי שהילד שלך ייחשף למגוון רחב של אוכלוסיות?" "היכן", שואל אותו האידיאולוג הדתי כשפניו מתעננות מדאגה רבה, "היכן תהיה לבן שלך הזדמנות להכיר נער חרדי?" על התירוץ השני צריך לענות ללא מורא וללא תזוזות של אי־נוחות בכיסא: לא, לא ארצה שילדיי ייחשפו לילד מחברה אחרת, כשחשיפה זו מותנית בתנאים שערורייתיים שדוחפים מיניות לכל מקום. אם זה המחיר שצריך לשלם, בשמחה אשלם. אחדות ישראל איננה מושגת באולטימטום.
גזענות כלפי מי שאבא לא למד במרכז הרב
כדי לענות על התירוץ הראשון, כדאי לעצור לרגע את העגלה הריקה שלנו, לשחרר את הבמה החוטאת שלנו מיצולה ולהעז פנים כנגד עקרון ההפרדה המגדרית. בילדותי ובנעוריי הייתה לי ההזדמנות ללמוד הן בבית ספר דתי מעורב והן בבית ספר דתי נפרד. כמו כן, הדרכתי טיולים של כיתות נפרדות, והמסקנה חד־משמעית: אלימות, חוצפה וזלזול הרבה יותר נפוצות בכיתות חד־מיניות.
בבית הספר הממלכתי באשדוד למדתי עם בני עבריינים. בבית הספר בירושלים למדתי עם בנות רבנים. בבית הספר העברייני אף שערה אחת לא נפלה מראשי. בבית הספר לבנות חוויתי אלימות, פיזית, מינית ומילולית, וזה בתוספת הרגילה של גזענות כלפי מי שאבא שלה לא לומד/ מלמד במרכז הרב ואמא שלה לא מפעילה גמ"ח לבגדי תינוקות במרתף הבניין. ההפרדה המגדרית לא הסתיימה כאן. בעוד בבית הספר "העברייני" היו אתיופים, גרוזינים, רוסים ועוד, בבית הספר הרבני לא ראיתי ולו אתיופית אחת, וזה לא מקרי בעיניי.
נדמה שההפרדה המגדרית מחלחלת לכל פעילות, גם לפעילות תמימה ומבורכת של ילדים. העגלה החילונית שלי מרימה ראש ואומרת: "לא!"
בסופו של דבר, מי שעגלתו מלאה יותר באיסורים כבדים, משונים ובעיקר לא יהודיים, תידרדר הרבה יותר מהר מאשר מי שעגלתו ריקה.
הכותבת היא סופרת