ברחוב דוד פלוסר 14 בשכונת ארנונה בירושלים, בירת הנצח, סלע קיומנו, עיר דוד, “עיר האמת", כפי שהגדירה ראש הממשלה בנימין נתניהו, עברה הקונסוליה האמריקאית הסבה, בעזרת השם והאוונגליסטים הנוצרים, והפכה לשגרירות. הזמרת חגית יאסו, שלא שכחו להזכיר את מוצאה האתיופי, עמדה על הפודיום ובקול רועד מהתרגשות שרה את “הללויה" של לאונרד כהן. שעות לפני תחילת האירוע החלו המכובדים להגיע. לובשי חליפות מעונבים, מדיפים ריחות משובחים של אפטר שייב. נשים מהודרות, לבושות במיטב האופנה האחרונה, שמלות מעצבים מרשימות, החליפו נישקוקים וחיבקוקים לכבוד היום הגדול, כשהן מציצות לראות באיזו זווית מוצבות מצלמות הטלוויזיה.
קול הפעמונים של יאסו ממיס את הלבבות. “הללויה" שלה נישא באוויר בעזרת צוותי תקשורת מכל העולם. במסכי הטלוויזיה, שפוצלו לשניים, שודרו במקביל צילומים מבית הסוהר הגדול בעולם, כלא עזה. עשרות אלפים, נשים, גברים וילדים, הסתערו על הגדר של הכלא, שרים או צועקים בהיסטריה “בדם ואש נשחרר את פלסטין". באותו זמן “תזמורת צה"ל" ניגנה את הקונצרט “הצלפים יורים". תוכנית ריאליטי במיטבה: מתח, אלימות, אש, עשן, דם, זעקות פצועים ואיסוף הרוגים.
יעברו שנים עד שהקונסוליה האמריקאית תהפוך מעשית לשגרירות, אבל היה שווה לראות את איוונקה טראמפ המדהימה והמחויטת מציגה את השלט החקוק על הקיר, לקול תשואות הקהל. קהל המוזמנים כלל פוליטיקאים (חלקם מושחתים עם קבלות), חזירים קפיטליסטים (חלקם עובדים בלי קבלות), סוחרי דת משיחיים (חלקם אנטישמים מוטרפים), מקורבים לקקנים ואישי ציבור המדורגים כסגל א', כשביניהם בצבצו ראשיהם של אנשי סגל ז' הקשורים למארגני האירוע המרשים.
משהו הסריח בין ירושלים לעזה בזמן הטקס. הדיווחים על עשרות הרוגים ואלפי פצועים לא גרמו לאיש מהמשתתפים להתייחס למצב, חס וחלילה לפגוע באירוע. שתייני השמפניה וזוללי הקוויאר לא ייתנו לשום אירוע, נורא ככל שיהיה, להשבית להם את השמחה.
הצלע השלישית במשולש האירועים של יום שני הייתה בכיכר רבין בתל אביב. מאות אנשי משטרה החלו לחסום את הרחובות סביב כיכר רבין, אנשי תחזוקה הכינו את הבמה, אנשי הקישוט קישטו בדגלים, עם ישראל התכונן לעבור מזוועת עזה והחלום האמריקאי בירושלים לחגיגת הניצחון של הגברת הצעירה, האמיצה, ברוכת הכישרון, נטע ברזילי, שכבשה את האירוביזיון עם שיר הצעצוע שלה. נדמה היה שאנחנו בפתחו של אירוע בסגנון “הו הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה".
המונים החלו לנהור לכיכר משעות אחר הצהריים. גם כאן, כמו בירושלים ובעוטף עזה, התייצבו מאות אנשי תקשורת בהמתנה לאירוע הגדול. הקהל בירושלים קם על רגליו כמו לפי סימן למחוא כפיים לכל אמירה ששיבחה את טראמפ או נתניהו. אפילו המיליארדר שלדון אדלסון, חתן השמחה האמיתי, שיש מי שמגדירים אותו כבוס של ראש הממשלה הישראלי והנשיא האמריקאי, עשה מאמצים ניכרים לקום עם הקהל ולמחוא כפיים. לצדו הגברת מירי אדלסון בשמלה שעליה כתוב המשפט “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", מתחרה רצינית לשמלת ירושלים של שרת התרבות מירי רגב.
שני מטיפים נוצרים מלהקת המעודדים הקבועה של נשיא ארצות הברית נאמו בטקס בירושלים. על פניהם של כמה רבנים מבין האורחים הייתה הבעת "כל השומע תצילנה שתי אוזניו". טראמפ זנאי נואף ידוע - שהצהרתו על כך שהוא תופס ב"פוסי של נשים" הייתה אמורה להבריח ממנו אנשי דת צנועים - נערץ על ידי האוונגליסטים. כשעמד הכומר והמטיף הבפטיסטי רוברט ג'פרס בירושלים ונאם בעיניים עצומות לאוזני המכובדים, אלה שזכרו את אמירותיו נגד היהודים השפילו את מבטיהם במבוכה. כך היה גם כשנאם המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי. בעלי הזיכרון בין הנוכחים נזכרו בדברים שנשא בשנות ה־90: “היטלר היה צייד שנשלח על ידי אלוהים לצוד יהודים". למען ההגינות, חייבים לומר שהייגי טען שדבריו הוצאו מהקשרם. אבל כל זה לא משנה: השניים נאמו בטקס בירושלים, ולאף גיבור יהודי לא היו ביצים לקום בהפגנתיות ולעזוב את המקום.
לקראת רדת החשיכה נרגעו האירועים ליד הגדר של “בית הסוהר עזה". בבית הסוהר הזה אין חשמל שעונה על הצרכים של האוכלוסייה, קיים מחסור חמור במזון ומחסור עוד יותר חמור בתרופות. עכשיו שיירות של פצועים ונפגעים זורמות למה שמוגדר “בתי חולים".
כשירדה החשיכה, בשוך המהומות, נספרו כ־60 הרוגים, קרוב ל־100 פצועים קשה, ועוד רבים שסבלו מפציעות ירי ומשאיפת גז. מדיווחי צה"ל עלה כי חייל אחד נפצע קל. מטוסי חיל האוויר הפציצו לקינוח מטרות חמאס.
העולם נפעם פחות מהטקס של השגרירות האמריקאית בירושלים ומהאירוע בכיכר רבין לכבוד נטע. המהומות בגבול עזה גרמו לעולם האנטישמי (שהצביע באירוביזיון עבור נטע) לגנות ולתקוף את ישראל. דרום אפריקה הורתה לשגריר שלה בישראל לארוז ולחזור, כך גם טורקיה, שאף גירשה את השגריר הישראלי. האו"ם שמום האנטישמי גינה את ישראל. המלך הירדני, בן ברית חשוב ויקר, הזהיר ממה שצפוי בגלל הפעילות של צה"ל בעוטף עזה.
ראשי חמאס השיגו את מבוקשם. הם מבטיחים שזו רק ההתחלה. ערביי ישראל מכריזים על שביתה ומתחילים לארגן אירועים שידוע איך יתחילו אך לא ידוע איך יסתיימו. בגדה המערבית הכבושה הצליחו אנשי כוחות הביטחון למנוע התפרעויות ונהירה המונית לכיוון התנחלויות ו/או צעדת המונים לכיוון ירושלים. הכל זמני, הכל לא ברור, הכל על הגבול הדק בין הפגנות שאפשר להכיל לבין אינתיפאדה רבתי. ירושלים קיפלה את הדגלים. תל אביב סיימה לרקוד את ריקוד התרנגול צעצוע. עזה מלקקת את הפצעים ומבכה את המתים. יום שני הגדול הסתיים.