אנחנו פוגשים אותם ברחוב, באוטובוסים, במסעדות. מלווים בכלב, עם מקל ובמשקפיים גדולים ושחורים. לרוב התגובות שהם מקבלים מאיתנו דומות: חמלה, רחמים, רצון לסייע. לפעמים גם רתיעה. אילו רק היינו מצליחים להבין שיש להם הרבה יותר להציע. היום יצוין ה־BLIND DAY, יום המודעות לקהילת האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל, תזמון מושלם להציב מראה בפני החברה הישראלית שעדיין לא עשתה את השינוי בהתייחסותה לאנשים עם צרכים מיוחדים.
למרבה הצער, ההיכרות הצרה של הציבור הרחב עם עולם העיוורים מובילה להשתאות בכל פעם ששומעים על אנשים עיוורים שחיים חיים נורמטיביים. גם היום, אנשים בטוחים שעיוורים יושבים כל היום בבית, מבלי לדעת ולהבין מה מתרחש סביבם.
אנשים עם לקויות ראייה או עיוורים סובלים לא רק מדעות קדומות אלא גם ממחסור חמור באפשרויות תעסוקה. בישראל 2018 העיוורים לא נלקחים כלל בחשבון כמי שיכולים לתרום למשק, וזאת בניגוד גמור ליכולותיהם. מקומות עבודה סוגרים את דלתותיהם בפני אנשים עיוורים, ממשרדי הייטק ועד לתיאטרון, שבו גם כשיש סוף סוף תפקיד של עיוור בהצגה הוא משוחק על ידי שחקן המדמה עיוור.
בעיית התעסוקה היא רק קצה הקרחון. מהרגע שעיוור יוצא מפתח ביתו, הוא יוצא אל עולם שלא מכיר במוגבלות שלו. בעוד כל אדם עיוור משתוקק להתנהל באופן עצמאי, ההתניידות בתחבורה הציבורית בישראל אינה מאפשרת זאת, והופכת למאבק יומיומי בשגרת חייהם. לכך מתווסף חוסר ייצוג במוסדות רשמיים של המדינה, כמו בית משפט או עירייה, שימוש לקוי בכתב בריל - וזו רק רשימה חלקית.
התמודדויות היומיום הן כאין וכאפס לעומת הקשיים שמוערמים עליהם מאיתנו כחברה. למדנו להושיט יד ולעזור לעיוור שזקוק לכך, לקום עבורו באוטובוס או לפנות לו את הדרך, אבל שכחנו דבר אחד חשוב - אנשים עיוורים הם קודם כל אנשים, חושבים ומרגישים. הבשילה העת שנפקח את עינינו ואת לבנו לרווחה, ונתייחס אליהם כאחד האדם. ברגע שנצליח לייצר שינוי מחשבתי כלפי האחר, ייעשה שינוי בחברה כולה.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז "נא לגעת", מרכז תרבות שכולו במה לאומנים עם מגבלות חושיות.