עד שנפסיק להתבייש באהבת המולדת, נמשיך לחלום להשתתף במונדיאל

כבר עכשיו, כשהמונדיאל מתחמם והולך לקראת השלב הבא, שמינית הגמר, אפשר לומר בוודאות כי רוסיה ניצחה. כלומר, ניצחון תעמולתי, כמדינה המארחת, שהשקיעה כל כך הרבה משאבים כדי שהמפעל הספורטיבי הבינלאומי על אדמתה יתנהל באופן מושלם, השקעה כספית וארגונית עצומה – שהשתלמה לה. 

אנחנו משוטטים דרך מסך הטלוויזיה בין האצטדיונים המפוארים שנבנו או שודרגו במיוחד, צופים בחגיגה אחת גדולה שכל־כולה מתנהלת ברחבי אמא רוסיה. מה עוד ירצה פוטין? ויש לזכור – גם נבחרת רוסית משתתפת במונדיאל והיא עושה חיל. הישגיה תורמים לעליצות בחוצות הערים הרוסיות. העוני נשכח, קשיי היומיום הוזזו הצידה, הלחימה בסוריה ובאוקראינה אינה בחדשות, ההמון חוגג. החזות מתנפחים מרוב גאווה לאומית.
 

“הבמה הגדולה בעולם”, הגדיר בצדק את המונדיאל אחד מפרשני הספורט שלנו. וכי מה נותר לנו, הישראלים, מלבד לפרשן? שבועיים קודם לכן, הבמה הגדולה ביותר בעולם הייתה בסינגפור, בפסגת טראמפ־קים. ומעניין: שתי המדינות, ארצות הברית וצפון קוריאה, אינן מיוצגות במונדיאל. כמוהן כישראל. לא רק למדינה המארחת יש סיבות טובות לגאווה לאומית. המונדיאל מבליט במיוחד את הגאווה הגואה של כל אחת מ־32 המדינות שזכו להגיע אליו ולהתחרות על אליפות העולם. היא באה לידי ביטוי בפרצי שמחה של קהלי ושחקני המנצחות ובדמעות אכזבה של המנוצחות.
 

נכון, בכדורגל עסקינן, אבל מדובר לאמיתו של דבר במשהו עמוק בהרבה. בכל מגרש ובכל משחק מתייצבים שני קהלים – רבבות בני הלאום של כל אחת משתי הנבחרות המתמודדות על הדשא. ההמונים, בני לאומים שונים השקיעו ממונם, טסו מי מרחוק ומי מקרוב, רק כדי לצפות בגיבוריהם. לבושים בבגדי הנבחרת שלהם, מצוידים בצעיפים ובכובעים ססגוניים המדגישים את לאומיותם. ותמיד צדה המצלמה צעירות יפהפיות מאופרות בכבדות, על לחייהן הסמוקות נצבע דגל מדינתן. 

 

הלאומיות מודגשת במונדיאל הנוכחי. קצוות נפגשים על המגרש, תרבויות שונות, שפות שונות, פנים שונים, נלחמים על כל כדור כדי להביא ניצחונות וכבוד למדינתם. הם יודעים שמאות מיליונים צופים בהם ברחבי תבל. נרדשים מהם מקצוענות, כושר גופני, מאמץ פיזי כמעט עד כלות, ושירת ההמנון הבוקעת בעוז מהגרונות. המון יזע ודמע. 
 

אין זה מפליא שמדינה כמו ישראל איננה משתתפת בחגיגת המונדיאל, לפחות מאז 1970. לא רק שרמת הכדורגל אצלנו ירודה – אלא שהכדורגל אצלנו מתנהל בעצלנות, בחובבנות, ועם הרבה כסף שנשפך לריק. ומה שחמור יותר, מפלס הגאווה הלאומית שלנו כמפלס הכנרת. השחקנים בכחול־לבן לרוב אינם מתאמצים דיים, מתנהלים בלאות, לעתים בזלזול, ממהרים לצנוח על הדשא, מציגים יכולת מקצועית בינונית למדי. אין פלא שהקהל ממעט לבוא למשחקי הנבחרת ולעודדה, התייאש כליל מהאפשרות שישראל תגיע אי פעם, שוב, למשחקי המונדיאל. 
 

במדינה שבה במוסדות אקדמיים נמנעים מלשיר את “התקווה”, במדינה שביום העצמאות שלה רק אחוז קטן של הנהגים טורחים להצמיד את דגל הלאום למכוניותיהם, במדינה שמצטיינת בהלקאה עצמית, שבה נכנעים לגחמות של קבוצות לחץ למיניהן – מה הפלא שאין חלקה עם אומות העולם, המיוצגות במונדיאל, מבליטות בו את ייחודן, את גאוותן בדגל, בשחקנים, במולדתן?
 

בעוד שבעולם מפלס הגאווה הלאומית עולה בהתמדה – והביטוי העז והצבעוני לכך נמצא במונדיאל הנוכחי – בישראל, דומה, פוחתת הנכונות להתאמץ למען הכבוד הלאומי והדגל. הכדורגל העצלני אצלנו ממחיש זאת. קראתי שמתכוונים לכונן בקרוב ועדה להצלת הספורט בישראל. אולי כדאי לחשוב גם על ועדה להרמת המורל והגאווה הלאומית? שהרי עד שנפסיק להתבייש בערכי אהבת המולדת, הדגל הכחול־לבן ו”התקווה”, רק נחלום להגיע כאחת מ־32 הנבחרות הלאומיות למונדיאלים הבאים - בקטאר או בצפון אמריקה. אה, כן, עוד מדינה בעצם לא הגיעה למונדיאל, ומסיבות אחרות. קוראים לה – ארגנטינה.