אני ילדה בת 11, נגררת עם אחותי הגדולה בת ה־13 לסרט "דליה והמלחים" בכיכובו של אריק איינשטיין. כשיצאנו מהסרט, לא באמת יכולתי לתקשר איתה. היא פשוט ריחפה לצדי בעיניים מצועפות, כשהיא שבויה לחלוטין בדמותו השרמנטית של אריק. ניסיתי להעיר אותה. מה קרה לאחותי? לאן היא נעלמה לי? מי זה האיש שהצליח להטריף אותה ככה? לא באמת הבנתי אז את סוד הקסם, אבל היא הייתה האחות הגדולה, ואני כמעריצה קטנה שלה, שיתפתי פעולה. עשרות פעמים הקשבתי לשיר "העיר באפור" של גשר הירקון, כשאחותי רותמת אותי לשיר איתה בשני קולות. כשהסרט "סאלח שבתי" הגיע לאקרנים, מלווה בשיר האהבה המרגש והרומנטי "לי ולך", כבר הייתי שבויה לחלוטין.



בחלוף הימים נטשה אחותי את אריק והתמסרה באותה עוצמה ללהקת הביטלס, לאחר שהתחברה לחבורה בריטית שהכירה בבריכת מלון ירושלמי. אני, לעומתה, שכבר התמכרתי לקולו הנפלא של אריק, לא נטשתי ולא בגדתי. בגיל 12 כבר הייתי מעריצה שרופה ונאמנה. באותם ימים עבדתי קצת בשמרטפות לילדי השכנים וחסכתי פרוטה לפרוטה כדי לרכוש את האלבום הראשון שלו "שר בשבילך". כשאריק עלה עם המופע שלו, "ערב של שושנים", גררתי את חברתי הטובה, שבכלל העריצה את הביטלס, להצטרף אלי. המרתי תקליטון קטן של הביטלס תמורת אחד כזה של אריק ויפה ירקוני שנקרא "קרה זה רק הפעם", והרגשתי שעשיתי את עסקת חיי. אספתי באדיקות כל פיסת מידע שנכתבה עליו כשחבריי הטובים נרתמים למשימה. שלחתי מכתבים והמתנתי בסבלנות לקבלת תשובה. בוקר אחד מצאתי גלויה בתיבת הדואר שהסתיימה במילים "שלך, אריק איינשטיין". נסערת ומתנשפת התפרצתי לכיתה, כשאני מנופפת באוצר שבידי לקול תשואותיהם של חבריי.



אריק היה ונשאר תמיד הזמר האהוב עלי. קולו ליווה אותי במהלך חיי ונשארתי נאמנה לכל ההרכבים שבחר. כעבור שנים, כשגרתי בלונדון, הלכתי עם כמה חברים לביתו של מאיר, אז סטודנט אנונימי לתקשורת שחזר מביקור בארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. מאיר ישב שם במכנסיים קצרים, שזוף וחתיך. אחד מהחבר'ה שאל אותו, "נו איינשטיין, ספר, איך היה בארץ?" נאלמתי דום. באמת קוראים לו איינשטיין? יש עוד אחד כזה?



אז גם גיליתי שאריק הוא אהבה משותפת של שנינו. אחד משני התקליטים שמאיר הביא כנדוניה למגורינו המשותפים היה "סע לאט", והוא התנגן בביתנו רוב הזמן. שבוע לאחר הדייט הראשון שלנו כבר עברנו לגור יחד, ובתוך שלושה חודשים נסענו לארץ להתחתן.



כשהזמנתי חלק מחבריי הישנים והטובים לחתונה הצנועה שלנו, והם שמעו שאני מתחתנת עם איינשטיין, הם שאלו בשיא התמימות והרצינות: "את מתחתנת איתו בגלל שם המשפחה?"



במהלך השנים, כשנחשפתי לדמותו ואישיותו של אריק דרך הראיונות בעיתונים ובטלוויזיה, הבנתי שזה לא היה רק שם המשפחה. כל כך הרבה נקודות זהות היו בין השניים, שלפעמים הייתה לי הרגשה שמאיר הוא המתראיין. "אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים" - עם התשוקה הענקית לספורט ובמיוחד לאתלטיקה, הנאמנות לאותה קבוצה כל החיים, הקול הנפלא שתורגם לשירה והאחר לשידור, והביישנות, אותה ביישנות שגרמה לאריק לרדת מהבמה.



חבר טוב משותף לשניהם אמר לי שאריק שאל לא פעם אם ידוע לו על קרבה משפחתית ביניהם, והוא גם ציין שלדעתו הסיבה שאריק ומאיר מעולם לא נפגשו הייתה ששניהם היו ביישנים. לאורך השנים חשבתי שראוי שיהיה מפגש בין השניים. כל כך קיוויתי שזה יצא לפועל באיזושהי דרך, אבל התמהמהתי ביוזמה. מי חשב שאריק האהוב ילך לנו ככה באופן כל כך פתאומי ויותיר אותנו עם לב שבור. עכשיו, כשגם מאיר שלי איננו, תם פרק האיינשטיינים בחיי ונותר לקוות שאולי הם ייפגשו מתישהו אי שם.



אריק היטיב לתאר את הכאב: "החיים עוד לא חזרו למסלולם/ הפצעים עדיין לא הגלידו/ אולי צריך לתת לזה עוד זמן, / מה יהיה ימים יגידו/ עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים, /אבל משהו בלב זועק אל השמיים".