אני טום, בן 43, נשוי ליעל ואב לאלה, בת 3.5, וגרים בנחל עוז. היו לנו תחושות שהולכים לקראת מלחמה. הדי הפיצוצים מרצועת עזה הגיעו עד אלינו. אצלנו הייתה אזעקה. כיפת ברזל יירטה שני פצמ"רים. נשארנו ערים עד 00:30 ובסוף הלכנו לישון בממ"ד, כי לא ידענו בוודאות אם אנחנו הולכים להפסקת אש עם החמאס או לא.
הילדה שלי שומעת את הפיצוצים, את הצבע האדום, ודי נלחצת. זה לא פשוט, כי מדובר בילדה קטנה. אנחנו מנסים להרגיע אותה ולהסביר לה בשפה שהיא מבינה, שהפיצוצים נובעים מכך שמנסים לשמור עלינו, או משהו בסגנון הזה. לצערי, אין יותר מדי מה לעשות. היינו מאוד רוצים שיהיה שקט פה וגם שקט בצד השני של הגבול, שנחיה בשקט ובשלווה. אם זה היה תלוי באזרחים, בלי ההתערבות של ממשלות וארגוני טרור, היינו פותרים את הבעיה. אני יודע שאם יהיה טוב לתושבי רצועת עזה, גם לנו יהיה טוב.
הציפייה שלי מאוד פשוטה - לפתור את המצב הזה. אני לא יודע להגיד איך, אני לא ראש ממשלה ולא מנהיג. מבחינתי, שההנהגה שלנו תבחר לה דרך. כל דרך שהיא תבחר, אני אתמוך בה. שיעשו משהו בעניין. דיברו על הפסקת אש, אך משעות הצהריים של השבת משתוללת שריפה בבלות החציר ברפת. אני נמצא כעת במקום, והתחושה היא סוג של חוסר אונים.
טום אורן-דננברג
יום שבת, האנשים רוצים לבלות עם המשפחה שלהם, עם הילדים, לנוח, לאכול צהריים ביחד ולעשות את אותם דברים שעושות משפחות בארץ ובעולם. ובמקום זה, אני יכול להגיד לך שיש עשרות אנשים מהקיבוץ שמסייעים ונרתמים למשימה של כיבוי האש המשתוללת, שמירה על הפרות ובעלי החיים. אנחנו לא רוצים לעשות את זה, אלא לחיות כמו כל אדם אחר. הדרישה שלנו לגיטימית לגמרי, פשוטה מאוד, ואני מצפה שייעשה משהו על מנת לפתור את הבעיה הזו.
אני לא יכול לדרוש דבר מהפלסטינים, קטונתי. אולי שיחליפו את החמאס ויביאו שלטון נורמלי, לא שלטון של טרור. אבל אני לא חי בעזה ולא יכול לתת להם עצות. אני יודע שהחמאס הוא ארגון טרור ושקשה מאוד לקום נגדו. אני לא מתיימר להגיד למישהו: "בוא, תקום נגד החמאס ותסכן את החיים שלך". מצד שני, אם הם איכשהו ייפטרו מהחמאס, זה יהיה טוב להם וגם טוב לנו.
