אורי אבנרי היה, ללא ספק, פורץ דרך. “העולם הזה” סלל נתיב שלא היה מוכר עד אז. אהבתי את השפה שבה הוא נכתב. למדתי רבות מן הסגנון הייחודי שבו נאמרו הדברים; במיוחד אהבתי את הביטויים החדשניים שהייתה בהם הרבה מן ההתרסה. ובכל יום שלישי בשבוע הייתי ממתין ליד הקיוסק שהיה ממוקם מול קפה “כסית” המיתולוגי כדי לרכוש את העיתון, שהיה מגיע לשם לפני שהוא היה מופץ בשאר חלקי הארץ.
אינני יודע כמה עיתונים נמכרו בערים אחרות, בעיירות הפיתוח או אפילו בירושלים, שכן העיתון היה תל־אביבי בכל רמ”ח איבריו, והיה כיף לקרוא בטורי הרכילות על אנשים שלמעשה ישבו לידי בבתי הקפה המקומיים. גם השער האחורי היה מרתק. פעם גם אני הופעתי עליו.
כך או כך, החלק הפוליטי בעיתון הרשים אותי הרבה פחות. אבנרי אף פעם לא היה קוהרנטי בעמדותיו. הרצון שלו לכלול את המדינה היהודית במה שהוא כינה בשם “המרחב השמי” אף פעם לא היה ריאלי. הערבים לא יצאו למלחמה ב־1948 כדי לשלב את היהודים במרחב שאת כולו הם רצו לעצמם.
לכן אני יכול לומר לכל אלה שהשתפכו בימים האחרונים בדברי הלל על משנתו הפוליטית של אבנרי, שלא הייתה לו משנה סדורה; לפחות לא בכל השנים שעד למלחמת ששת הימים. היא התחלפה מעת לעת, ולעתים היה נדמה שהוא נתפס לרעיונות הזויים קמעא. בעיני רוחו, כאמור, הוא ראה מעין מרחב שמי, כנעני, שבו משתלבת גם המדינה היהודית.
משהו מאוד עמום שגם הביא אותו לתמוך במלחמת ששת הימים, שבה הוא ראה מעין הזדמנות ליצירת מרחב ענק שיבלע לתוכו את כל המדינות המצויות בו. הוא סבר, כנראה, שניתן לאחד את כל האזור למדינה אחת גדולה, הבנויה כקונפדרציה, שמסלקת את שרידי הקולוניאליזם.
יהודיותה של ישראל או חוק השבות, למשל, לא הפריעו לו, אבל הוא הפגין לטובת הערבים בגליל, עם חברים שחלקם התגורר בבתים שננטשו בידי יושביהם, משום ששטחי האש של צה”ל גזלו, לדעתו, מהם אדמות. הוא גם לחם נגד המשך המשטר הצבאי שבו היו הערבים נתונים. מאידך, הוא אף פעם לא דרש ממלך ירדן, לדוגמה, לשחרר את הגדה המערבית, כשמה אז, כדי להקים שם מדינה פלסטינית או מן המדינה היהודית לחזור לגבולות החלוקה.
מכל מקום, מאבקיו האזרחיים של אבנרי היו, בעיקרם, צודקים, ואני אהבתי אותם. לכן גם פרסמתי שניים־שלושה מאמרים בעיתונו, ולכן גם נעזרתי בו, כעד אופי, במשפטו של עיתונאי ידוע שהסתבך בפלילים.
אני גם אהבתי את מאבקו בחוק איסור לשון הרע, שעל גבו הוא רכב לכנסת ב־1965. לא המאבק על זכויות הפלסטינים, כביכול, הכניס אותו לשם; וזה היה בסדר גמור גם בעיני מי שחשב, כמוני, שכבר במלחמת השחרור היה צריך להתקדם עד לירדן.
אבל מה שקרה לאחר מלחמת ששת הימים כבר היה לגמרי מחוץ לקונצנזוס הכללי. אבנרי חבר לארגונים שגם על פי שמם, האג’נדה שלהם דיברה על חיסולה של המדינה היהודית. פגישתו בביירות עם ערפאת במהלך מלחמת לבנון הראשונה סללה את הדרך לאמון שיצחק רבין נתן במי שידיו היו מגואלות בדם של יהודים רבים. ואת מה שקרה לאחר הסכם אוסלו כבר תשפוט ההיסטוריה. אלפי חפים מפשע שילמו בחייהם בגלל הטירוף של רודפי שלום אובססיביים מסוגו של אבנרי.