הדרישה מהאזרחים לחסוך במים היא בבחינת ציון נכשל למערכת שלמה

זוהי השנה החמישית ברציפות שישראל חווה בצורת קשה, בעיקר בצפון. מצבם של הנחלים והמאגרים בכי רע לאחר הקיץ, והגיע הזמן לאמץ הנחות עבודה חדשות: המונח "בצורת" מתייחס לא רק לצמצום כמות המשקעים השנתיים, אלא גם לפיזורם ברחבי הארץ ולאורך חודשי השנה. כמות המשקעים בישראל נמצאת במגמת ירידה, ועל כך יש להוסיף שינוי במשטר המשקעים מבחינת זמן ומקום. יש לכך השפעה ישירה על הסביבה האקולוגית, על החקלאות ועל מאגרי המים הטבעיים. 
 

רוב הנחלים בישראל יבשים כמעט כל השנה, והמאגרים התת־קרקעיים (אקוויפרים) התרוקנו או הזדהמו. יותר מכל בולט המחסור בירידת מפלס הכנרת,  חרף הפסקת השאיבה. הכנרת מתקרבת לקו השחור שלה, שמשמעותו העיקרית עלייה בריכוזי המלחים במים. מפלס הכנרת נראה לעין ולכן מעורר רגשות כמעט לאומיים, אך כפי שציין יו"ר האגודה הישראלית למשאבי מים היוצא, דני קורצמן, מי התהום, הסובלים מנזק רב יותר, זוכים להתעלמות. רחוק מהעין, רחוק מהלב.
 

המחסור במים מתוקים אינו ייחודי לישראל. גם איראן, עיראק, טורקיה, פקיסטן, אפגניסטן, הודו וסוריה סובלות ממחסור עצום במים מתוקים לשתייה ולחקלאות עקב ירידה דרסטית בכמות המשקעים. בעיראק התייבש החידקל כמעט לחלוטין, וניתן לחצות אותו בהליכה. בדרום איראן יבשו המאגרים, והמדינה אינה יכולה לספק מים לאוכלוסייה. גם מדינות כמו ארה"ב, קנדה ודרום אפריקה סובלות מבצורת קשה, מהתייבשות מקווי המים ומצמצום הזרימה בנהרות. מציאות שכזו היא נורת אזהרה לעתיד לבוא. השלכותיהן של הבצורות באות לידי ביטוי בגלי הגירה נרחבים אל עבר מדינות שבעות ועשירות, בערעור מרקם החיים בהן ובנזק בלתי הפיך לטבע. 
 

אף על פי ששני שלישים מכדור הארץ מכוסים במים, רק כ־0.25% הם מים מתוקים זמינים. בעיקרם מדובר במי נהרות, באגמים ובמי תהום, ההולכים ונעלמים במהירות בשל הגידול המהיר באוכלוסיית העולם והעלייה בדרישה למזון, למי שתייה ולשימוש ביתי ותעשייתי. הבעיה העיקרית - שימוש במים הופך אותם באופן מיידי לשפכים. הדחת אסלות הופכת מים מתוקים למי ביוב שאינם ניתנים לשימוש חוזר ללא טיפול מקיף ויקר (שאינו זמין ברוב מדינות העולם). גם שאיבת יתר מהמאגרים התת־ קרקעיים גורמת להמלחת המים, הסובלים גם ככה מזיהומים שונים (חלחול דלקים, חומרי הדברה ותוצרי פסולת). בשורה התחתונה, המים המתוקים הם משאב ההולך ומתכלה במהירות.

 

הפקת מים בישראל נעשתה בעבר ברובה מהכנרת, מהנחלים ומהמאגרים התת־קרקעיים, אך כל אלה התרוקנו או הזדהמו בעשורים האחרונים. התוצאה היא פגיעה חמורה בטבע, באקולוגיה, בסביבה ובחקלאות וירידה באיכות המים. לאלה, כמובן, יש השלכות בריאותיות, ערכיות וכלכליות, כמו עלייה במחירי הירקות והפירות ובמחירי המים עצמם. 
 

שינויי האקלים בעולם הם בבחינת עובדה מוגמרת, אך משברי מים הם דווקא עניין של ניהול נכון של המשאב. במדינות עולם שלישי, שבהן הריבוי הטבעי גבוה והחקלאות היא בסיס לקיום משפחה, או במדינות שבהן יש מלחמת אזרחים או משבר כלכלי חמור, ניהול המשאב הזה קשה עד בלתי אפשרי, אך במדינות מודרניות כמו ישראל, קמפיינים לחיסכון במים נראים ונשמעים כמו תירוץ למדיניות כושלת, לחוסר סנכרון של המערכת ולניהול קלוקל. 
 

באופן עקרוני, בעולם שיודע להפיק אינסוף משאבי אנרגיה (מתכלה ומתחדשת), במדינה עשירה, השוכנת לחוף ים, המשמעות של מחסור במים היא אחת: מישהו נרדם בשמירה. הדרישה מהאזרחים לחסוך במים היא בבחינת ציון נכשל למערכת שלמה המנהלת את משק המים. העובדה שהנחלים יבשים, ומשנות ה־60 ואילך מתייחסים אליהם כמו לתעלות ביוב פתוחות לשפכי תעשייה (המגיעים אל הים התיכון); שהכנרת עלולה להיעלם; ששמורות טבע שלמות נכחדות; שהמחסור במים מעודד התפשטות מחלות כמו עכברת - כל אלה הם תעודת עניות למדינה. 

 

כאמור, משבר המים בישראל נעוץ בעיקר בניהול המשאב. בשנת 2009 החליטה ישראל לנסות להיערך לשינויי אקלים, אך לא יישמה את ההמלצות להקמת מפעלי התפלה נוספים ודחתה את ההיערכות. עברו יותר מתשע שנים עד שהממשלה אישרה בחודש שעבר את תוכנית ההיערכות ואימצה את ההמלצות של מסמך מעמיק בן 250 עמודים שנכתב בהובלתה של ד"ר סינייה נתניהו, שהייתה עד לאחרונה המדענית הראשית במשרד להגנת הסביבה, המחייב שיתוף פעולה בין־משרדי.
 

בינתיים, שאיבת יתר, הטיית מעיינות אל הרשת הארצית והצורך ההולך וגדל לספק ביקושים, הביאו את משק המים לגירעון של כ־2.5 מיליארד קוב. המשמעות של המספר היא מחסור העולה על כלל הכמות הנצרכת בישראל בשנה שלמה. יש לזכור כי ישראל היא מעצמת מים המייצרת, מפתחת ומטמיעה טכנולוגיות המאפשרות ייצור של מים איכותיים בהתפלת מי ים, בהרחקת זיהום ורעלים, בטיפול בבארות שהומלחו, באיתור דליפות מים ובהשבת שפכים.

כ־80% ממי הביוב עוברים תהליך של טיהור והשבה, ומופנים בעיקר לחקלאות. בכך תופסת ישראל את המקום הראשון בעולם בהשבת קולחין. זה יפה, אך לא מספיק. מדינה ענייה במים החושקת בחקלאות, ראוי שתטהר 100% ממי הביוב שלה, שהם תוצר קבוע ומתרחב של אזרחיה. הטיהור חייב להפוך את המים זמינים לכל גידול חקלאי, ולא להגביל את השימוש בהם לגידולי מטעים וכותנה. אפשר להזרים מים אלו בנחלים (כפי שעושה מכון טיהור שפכים שורק) ולהחיות סביבות אקולוגיות בתהליך התייבשות. טיהור של עוד 10% ממי הקולחין יחסוך פי שניים מכמות המים שיחסכו כל תושבי המדינה אם יתקלחו רק דקה אחת ביום. 
 

נוסף לכך, אם החקלאים הישראלים אינם מסוגלים להתמודד לבדם בשוק העולמי בשל כדאיות כלכלית נמוכה ומחירי מים גבוהים, אין להם מקום גם בשוק המקומי. המדינה יכולה לעודד חקלאות, אך לא יותר מאשר כל מפעל פריפריאלי אחר. מדינה ענייה במים, העושה שימוש במשאבי הטבע המעטים שלה על מנת לייצר תוצר חקלאי שיימכר לחו"ל, עושה עוול לתושביה ולסביבה. 
 

נכון, לכולנו נעים לראות שדות ירוקים עד האופק. זוהי הגשמת הציונות. השאלה היא באיזה מחיר. עד לפני שני עשורים ניתן היה לקפוץ ביום קיץ חם למימי נחל בצת, אך היישובים שסביבו שאבו את כל מי המעיינות לצורכי חקלאות וייבשו את הנחל ואת השמורה. ייבוא דגנים, ירקות ומוצרי חלב ובשר ממדינות עשירות במים היה יכול לפתור את הבעיה, בעיקר כשמדובר בארץ השוכנת על סף המדבר, שבה קיים איום תמידי בהקצאת מים לאזרחים. ודאי שאין כל היגיון בייצוא מוצרים חקלאיים המבוססים על מים מתוקים. 
 

זמינות מי הקולחין לחקלאות יכולה לאפשר את המשך קיומה באופן חלקי, "לשחרר" לטבע את מי הגשמים ולאפשר לנחלים להשתקם בטבעיות. בשנת 2004 התקבלה בישראל החלטה דקלרטיבית בדבר זכות הטבע למים, שאף עוגנה במסגרת חוק המים, שהכיר בטבע כצרכן מים שאינו פחות בחשיבותו ממגזרי צריכה אחרים. הפתרונות שהועלו, כגון הזרמת מים מותפלים במנהרה לכנרת, הזרמת מים לנחלים נבחרים ושחרור מבוקר לטבע של משקעים תוך הגדלת היצע המים המותפלים, הגדלת אמצעי הטיפול בקולחין והשבתם לטבע ולחקלאות - הינם כנראה הדרך הנכונה. 
 

ואחרי כל זה נשאלת השאלה, מדוע כמעט בכל תחום המדינה מתנהלת ממשבר למשבר, ומנסה לנהלו בדיעבד ולא נערכת מראש? מה יהיה כשיחיו פה עשרה מיליון אזרחים? 

[email protected]