ועדת פרס נובל לשלום עמדה לא פעם בשנים האחרונות בפני ביקורות נוקבות על הזוכים שקיבלו את התואר היוקרתי. ברק אובמה, שקיבל את הפרס פחות משנה לאחר השבעתו ב־2009, מתנגד המשטר הסיני הכלוא ליו שיאבו בשנת 2010, האיחוד האירופי בשנת 2012 ונשיא קולומביה לשעבר חואן מנואל סנטוס לפני שנתיים, הן רק חלק מהדוגמאות, שאליהן אפשר כמובן להוסיף את יאסר ערפאת בשנת 1994 ואפילו את אל גור בשנת 2007.
אולם השנה חברי הוועדה הנורווגית הצליחו שלא לעורר מחלוקת. ההחלטה להעניק את הפרס לד”ר דניס מוקווגה ולנדיה מוראד על מאבקם נגד גילויי האלימות המינית במלחמות ובסכסוכים, היא ראויה ומוצדקת ביותר, והתגובות המשבחות ברחבי העולם מחזקות זאת.
מוקווגה, שהיה מועמד מוביל לפרס במשך עשר שנים, טיפל במו ידיו באלפי קורבנות של אלימות מינית במלחמת האזרחים במולדתו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אפילו הממשלה המקומית בירכה אותו ביום שישי, אף שהודתה כי היו לה מחלוקות עמו בשל ביקורתו על אוזלת היד מול הפשעים המחרידים.
מוראד בת ה־25 עברה בעצמה, על גופה, את האונס והעינויים במהלך שלושת חודשי השבי שלה בידי חמושי דאע”ש בצפון עיראק, אולם הצליחה לשרוד ולברוח. אף שלעתים סיפורים כמו של היזידית הצעירה מופיעים בדוחות של האו”ם ושל ארגוני זכויות אדם מזירות עימות ברחבי העולם, לרוב תחת שמות חלקיים או בדויים, מוראד לא הסתפקה בכך והציגה את סיפורה האישי על במות מכובדות, החל ממועצת הביטחון של האו”ם ועד הכנסת בירושלים.
כמו הנערה מלאלה יוספזאי, הזוכה הצעירה ביותר בפרס על פעילותה למען זכותן של בנות לחינוך, מוראד היא דוגמה לצעירים ולצעירות שלא נרתעים על אף סבלם האישי ופגיעה קשה עד אנושה בגופם, והופכים אותם למנוף רב עוצמה בניסיון לשנות את המציאות לטובה ולעקור את הצדדים הרעים של האנושות.
אלימות מינית בזירות לחימה וסכסוך היא פשע עתיק יומין שהוזכר גם בכתבים בני אלפי שנים, עוד מימי השבטים הגדולים במסופוטמיה, היוונים והרומים.
בעשור האחרון החלו האו”ם ובתי הדין הבינלאומיים לשים דגש על הכללת אונס ופגיעה מינית במסגרת פשעי מלחמה. לפני ארבע שנים אף ערכו השחקנית והבמאית אנג’לינה ג’ולי ושר החוץ הבריטי לשעבר וויליאם הייג כינוס ראשון מסוגו על התופעה, שבו השתתפו נציגים של יותר מ־150 מדינות, עשרות ארגונים ומאות מומחים.
בעשור האחרון החלו האו”ם ובתי הדין הבינלאומיים לשים דגש על הכללת אונס ופגיעה מינית במסגרת פשעי מלחמה. לפני ארבע שנים אף ערכו השחקנית והבמאית אנג’לינה ג’ולי ושר החוץ הבריטי לשעבר וויליאם הייג כינוס ראשון מסוגו על התופעה, שבו השתתפו נציגים של יותר מ־150 מדינות, עשרות ארגונים ומאות מומחים.
אולם בפועל, כמעט שאין שינוי. גם הדוח האחרון של מזכ”ל האו”ם בנושא ממרץ האחרון, ציין כי במהלך 2017 המשיכה האלימות המינית “לשמש טקטיקה של מלחמה, טרור, עינויים ודיכוי, כולל פגיעה מכוונת בקורבנות על בסיס השיוך האתני, הדתי, הפוליטי או השבטי שלהם”, כאשר התקיפות בוצעו הן על ידי גורמים ממלכתיים, כמו אנשי צבא ומשטרה, והן על ידי חברים של ארגונים חוץ־מדינתיים כדוגמת דאע”ש. כעת, התקווה היא שמאבקם של מוקווגה ומוראד יביא את מקבלי ההחלטות במדינות ובסוכנויות אכיפת החוק להילחם בפשע המלחמה המזעזע.
נקודה נוספת שראוי לשים אליה לב היא העיתוי המעניין של הפרס. בדיוק שנה אחרי פרסום התחקיר על הארווי וויינסטיין, שעורר את תנועת MeToo#, ובצל הסערה סביב הטענות לגבי השופט ברט קוואנו, החליטה ועדת הפרס לבחור בזוכים שעוסקים במאבק נגד אלימות מינית. מלבד הרצון להציב את התופעה על סדר היום העולמי, ייתכן שחברי הוועדה ביקשו לשלוח מסר נוסף: אלימות מינית על כל גווניה צריכה להיפסק ולהיעלם - באופן מיידי.