"נפרדנו כך", שירו של הזמר אבנר גדסי, למילותיה של סמדר שיר, היה השיר האהוב על מאיר מהיום שהכרנו. במשך 42 שנות נישואינו כיכב השיר הזה בכל הקלטות שמאיר היה נוהג להקליט מדי שבת בבוקר מהרדיו. בכל פעם שהיינו נוסעים ברכב, ומאיר היה שם קלטת, הוא היה אומר לי ולבנות: "שימו לב איזו קלטת מעולה הכנתי. כל השירים חדשים הפעם". אנחנו היינו מסתכלות האחת על השנייה ואומרות לו: "כן, בטח... עוד פעם 'נפרדנו כך'", והוא היה מחייך את החיוך הנבוך שלו: "איך ידעתן?"
הוא היה שם את הקלטת, והשיר הראשון היה באמת להיט חדש. מאיר אהב מאוד להיטים חדשים, אך תמיד השתרבבו לקלטת גם השירים הקבועים, כמו "16 מלאו לנער" ו"בלדה לשוטר" של אושיק לוי בגרסה המקורית. תהינו לתומנו אם במקרה הוא ויתר הפעם על "נפרדנו כך", אבל במהרה גם השיר הזה הגיע. "אה", הוא היה אומר. "לא זכרתי שכבר הקלטתי את זה". אנחנו לא ממש האמנו.
אהובי, רציתי לספר לך שאבנר גדסי קיבל עכשיו פרס מפעל חיים, ושהשיר הזה שכל כך אהבת מקבל חיים חדשים אחרי 46 שנים, והזמרת ריטה תבצע אותו בגרסה חדשה. אני יודעת, תמיד היית שמרן ובטח לא היית מאשר שום ביצוע אחר. אבל אני כבר שומעת אותך אומר: "נו, מי גילה אותו? מי צדק?" השיר "נפרדנו כך" ליווה אותך גם הפעם, בדרכך האחרונה.
***
אני רואה ידיעה שלפיה הזמר מיסטר הרי, עם הלהיט הענק משנת 1979, "אל תשכחי אותנו", מוציא שיר חדש. הזיכרונות מכים בי. איך מאיר תמיד התפאר שיוסי למד איתו בכיתה בבית הספר ויצמן בהרצליה, ושהשם שלו זה יוסי הרי. בכל פעם שהשיר של מיסטר הרי התנגן ברדיו, מאיר היה מזכיר לי בפעם האלף שזה יוסי הרי ושהוא מכיר אותו. גם השיר הזה נכלל בפלייליסט של הקלטות למשך תקופה מסוימת.
בעניין אחר, אין סוף לגאווה ולשמחה בלבי על העובדה שתוכנית הספורט של 103FM זכתה בפרס תוכנית הספורט הטובה ביותר. כל הכבוד לחברים שם שעושים עבודה מעולה, ואני בטוחה שרוחו של מאיר, מייסד התוכנית, עדיין שורה שם. הטקס ייערך באילת, וכפי שרון קופמן, מגיש התוכנית, ציין בטורו, לא היה סיכוי שמאיר יגיע לטקס. הוא מאוד אהב את העשייה. אהב לעבוד קשה, אבל כלל לא היה מחובר לכל מה שהתלווה לזה.
התוכנית הזאת הייתה הבייבי שלו. הוא השקיע בה את כל אהבתו לספורט ולעיתונות, שעות ארוכות של עבודה מאומצת בעריכה ומסירות טוטאלית מהיום הראשון ועד יומו האחרון. גם כשכבר בקושי דיבר ונאבק על עוד יום של שידור, מאיר נלחם על כל אייטם, על כל ראיון, על כל מילה. לא הבנתי את הלהט של מי שיודע שעוד רגע הוא כבר לא יהיה כאן. "מה אכפת לך?" חשבתי בלבי. אבל לא היה גבול לאמת שלו עד הרגע האחרון; הרגע שבו הבין שהוא חייב לנטוש את המיקרופון כי קולו כבר לא נשמע. זה הרגע שבו הבנתי שכאן הסתיימו שידורינו.
התוכנית הזאת הייתה הבייבי שלו. הוא השקיע בה את כל אהבתו לספורט ולעיתונות, שעות ארוכות של עבודה מאומצת בעריכה ומסירות טוטאלית מהיום הראשון ועד יומו האחרון. גם כשכבר בקושי דיבר ונאבק על עוד יום של שידור, מאיר נלחם על כל אייטם, על כל ראיון, על כל מילה. לא הבנתי את הלהט של מי שיודע שעוד רגע הוא כבר לא יהיה כאן. "מה אכפת לך?" חשבתי בלבי. אבל לא היה גבול לאמת שלו עד הרגע האחרון; הרגע שבו הבין שהוא חייב לנטוש את המיקרופון כי קולו כבר לא נשמע. זה הרגע שבו הבנתי שכאן הסתיימו שידורינו.
למחרת בבוקר מאיר כבר לא פתח את העיתונים או את האייפד. הכל נשאר סגור ומיותם. מאותו רגע היה לי ברור שהוא חי כאן על זמן שאול. 90 הדקות הסתיימו להן. השופט קובע את דקות תוספת הזמן. בפעם הזאת היה זה השופט שיושב שם למעלה שהחליט על שריקת הסיום.