אישית, לא אהבתי את ההחלטה של השר אופיר אקוניס שלא לאשר את מינוי פרופ' יעל אמתי לתפקיד נגידה במועצת הנגידים של קרן ישראל-גרמניה למחקר. אם הציבור בישראל היה בוחר בי לתפקיד שר המדע, הייתי מקבל החלטה אחרת. אבל הציבור לא בחר בי לתפקיד. זה מה יש.
ההחלטה של צמרת משרד המשפטים לא להגן על החלטת השר אקוניס היא בעיניי שערוריה של ממש, הממחישה היטב את העוול בכפיית ייצוג של הפרקליטות על הדרג הנבחר. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לא רק סרב להגן על החלטת השר אקוניס, אלא אסר עליו לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי כדי שיטען בעדו. לא רק זאת, אלא ראש מחלקת בג"צים, עו"ד ענר הלמן, נשלח לדיון בבג"ץ על ידי מנדלבליט כדי לתמוך בעמדת העותרת, זאת בזמן שהוא אמור להיות עורך הדין של אקוניס. אלא שהלמן, סנגורו של אקוניס, ביקש מן השופטים שלא לאפשר ללקוח שלו לדבר בדיון.
האם באמת עמדתו של אקוניס כל כך מופרכת ולא חוקתית? הבה נבחן. בתגובה הכתובה לבג"ץ מגלה עו"ד הלמן כי פרופ' אמתי נבחרה לתפקיד לאחר שסגנית המדען הראשי במשרד המדע החליטה לנפות מרשימת המועמדים את כל המדענים הזכרים כדי לדאוג לגיוון מגדרי, זאת מכיוון ששני החברים הנוספים בקרן הינם גברים. עוד שיקול שנלקח בחשבון שהוביל לבחירתה ולניפוי מועמדות אחרות היה הצורך ב"גיוון מוסדי" של חברי הקרן.
לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שהשיקולים הללו אינם אקדמיים בעליל ואינם קשורים להתאמתה האישית של פרופ' אמתי. זאת חרף העובדה שעולם המדע ועולם האקדמיה אמורים לכאורה להתנהל על בסיס מצוינות אקדמית בלבד ולא על סמך שיקולי גיוון למיניהם.
שימו לב לאבסורד: כל עוד היה מדובר בהחלטות של הדרג המקצועי, לדעת הפרקליטות היה מותר לפקידים להחליט החלטות על סמך שיקולים שונים. אך כאשר שר המדע, דמות פוליטית, מחליט לנצל את סמכותו הקבועה לו בחוק ולא מאשר את המינוי על סמך שיקול ערכי-ציבורי, פתאום מדובר בהחלטה לא מידתית ולא סבירה שאי אפשר בכלל להגן עליה, וראוי להשתיק את מקבל ההחלטה כדי שחלילה השופטים לא ישמעו את טענותיו.
בצדק שאל השופט פרופ' אלכס שטיין, אם שיקולי המינוי צריכים להיות מקצועיים טהורים, מדוע בחר המחוקק לתת את הסמכות בידי שר המדע ולא בידי המועצה להשכלה גבוהה? שטיין העיר כי אם הסמכות נתונה לשר, אמנם ודאי שאסור לו לשקול שיקול פוליטי בהחלטה על מינוי מקצועי אך זכותו לשקול גם שיקולים לא אקדמיים.
הפרקליטות טענה בתגובה לבג"ץ כי החלטת השר אקוניס עלולה להוות אפקט מצנן על חופש הביטוי. אך שוב בצדק תמה השופט מינץ: על איזה חופש ביטוי הפרקליטות מגוננת כאן? על ביטוי שמהווה עבירה לפי חוק העונשין ומסית לסרבנות פוליטית. אם כן, מה רע שאנשים יחששו לחתום על עצומות המהוות עבירה על החוק ומדוע הפרקליטות חרדה לצינון הזה?
אינני מתיימר לקבוע אם ההחלטה של השר אקוניס ראויה לקבל חותמת כשרות של בג"ץ או להיפסל. אני כן יכול לקבוע שמופרך לחשוב ולטעון שמדובר בהחלטה כל כך פסולה שאין כל דרך להגן עליה בפני שופטי בג"ץ. העובדה שהשופטים היו צריכים לטעון בשם השר אקוניס כי "סניגוריו" החליטו לייצג את הצד של העותרת וביקשו להשתיק את הלקוח שלהם - היא תופעה שקשה להכיל. להבדיל, לכל רוצח, אנס ומחבל מגיעה הזכות לייצוג ראוי של עורך דין כדי שיקבל את יומו בבית המשפט. דווקא שר בממשלת ישראל לא מקבל את זכות היסוד הזו.
המחזה שנגלה לנגד עיניי אמש, בו השר אקוניס בסופו של דבר מקבל את זכות הדיבור על ידי השופטים ועורך הדין שלו עושה פרצופים כועסים כשהלקוח שלו מעלה את טיעוניו - זה כבר ביזיון שאסור להשלים עמו. אם ענר הלמן לא מרוצה, הוא מוזמן לרוץ לכנסת או להתמודד על תפקיד שיפוטי. עד שזה יקרה הוא חייב לייצג את הממשלה ולא את עצמו.