המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS, פרסם לאחרונה חוברת שכותרתה "נוטלים יוזמה, מעצבים מציאות - מתווה פעולה אסטרטגי לזירה הישראלית־פלסטינית". לפרסום התלוותה התייחסות נרחבת של ראשי המכון בכלי התקשורת ובראיונות, ודווח כי התוכנית הוצגה לראש הממשלה ולבכירים אחרים. סביר כי היא הועברה גם לבכירים בחו"ל, ובכללם צוותו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ שעובד על "עסקת המאה".
ראשית, יש לברך את אנשי המכון ואת העומד בראשו, מפקדי לשעבר האלוף במיל' עמוס ידלין, על העבודה האיכותית והמקיפה שבמסגרתה ביצע צוות של אנשי מקצוע, בשיתוף עם בכירים לשעבר בדרג הצבאי והפוליטי (מעניין אם היו גם אנשי ימין), הליך ממושך וסדור לבחינת החלופות בסוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ניכר כי הצוות ערך מחקר יסודי ובחן מגוון דרכי פעולה במישור הביטחוני, האזרחי, הכלכלי והבינלאומי כדי להכין מתווה פעולה שיהיה כלי עבודה למדינאים הישראלים.
שנית, אני מקווה שאזרחים ופוליטיקאים עיינו במסמך, שכן יש בו מספר רעיונות - הגם שאינם בהכרח חדשים - המחייבים חשיבה והתייחסות, ונכון בעיני לשלבם באסטרטגיה הישראלית.
כך, למשל, נכון להדגיש את אמירות כותבי המסמך בדבר כישלון הפרדיגמה של המו"מ על הסכם הקבע. הניסיון להגיע לפתרון אחד וכולל הכשיל את מרב המאמצים עד כה - ומכאן החשיבות במודולריות של כל מו"מ להסכם. את פתרון בעיית ירושלים, הפליטים וההכרה בישראל בתור ביתו הלאומי של העם היהודי ניאלץ כנראה לדחות לשלבים מאוחרים יותר במו"מ. נכונה גם הקביעה כי על ישראל לעבור ממצב תגובה למצב של יוזמה, ובוודאי נכונות האמירות על הצורך בהמשך חופש הפעולה של כוחות הביטחון, ובמסגרתו גם המאמץ להמשך חיזוק התיאום עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.
עם זאת, בעיני יש במתווה גם לא מעט בעיות, לקונות וסוגיות שנכון לבחון בפריזמה אחרת.
# # #
בראש ובראשונה, אני חש מקריאה מדוקדקת של המסמך כי מטרתו לתקף את פתרון שתי המדינות. המתווה איננו מציע פתרון חדש אלא דרך פעולה שונה למימוש התוכנית הקיימת. גם החלופות שכותבי המסמך מנתחים, נדונו ברובן בעבר בשיח על פתרון שתי המדינות. בכך מונע המסמך את הדיון הרלוונטי יותר, בעיני, בדבר הצורך ברעיונות חדשים לגמרי, חלופיים לרעיון שתי המדינות. הוא גם מונע את הדיון בדבר הטענות לחוסר הרלוונטיות של פתרון שתי המדינות ובצורך בשינוי הפרדיגמה.
זאת ועוד, צוות המומחים מתייחס אומנם לשינויים המתחוללים באזור בשנים האחרונות, תוך שהוא מצביע על ההזדמנויות האסטרטגיות בעת הזאת, הנובעות מחוזקה הצבאי והכלכלי של ישראל, מיחס הממשל האמריקאי האוהד, מהפתיחות בעולם הערבי לעמדות חדשות ועוד. אך משום מה, שינויים והזדמנויות אלה מתורגמים לאמירה כי הזמן בשל להתקדמות במסלול שתי המדינות. מדוע? אולי אפשר לוותר על פתרון זה ולמצוא פתרון יצירתי אחר?
לדוגמה, זהות האינטרסים הגוברת בין ישראל לבין המדינות הסוניות המובילות, בדגש על מצרים, ירדן וסעודיה, בשל איום הטרור והאיום האיראני, מוזכרת במסמך, אך המשמעויות שלה חסרות. בעיני המשמעות האמיתית היא עלייה ניכרת בנכסיותה של ישראל, עד כדי כך שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הפך בהיבטים רבים מנכס לנטל. המדינות שהזכרתי היו שמחות לו הבעיה הפלסטינית הייתה נפתרת - גם תמורת ויתורים פלסטיניים כבדים.
יתרה מזו, תגובתו הרפה של הרחוב הערבי במדינות אלה, וכך גם ביהודה ושומרון, לאירועים בחודשים האחרונים - הן בסבבי ההסלמה עם עזה והן סביב העברת השגרירות האמריקאית לירושלים - מחזקת את תחושת המנהיגים כי הסוגיה הפלסטינית חשובה עדיין ליציבות שלטונם, אך הרבה פחות משבעבר.
המכון טוען כי המדיניות הישראלית של ניהול הסכסוך מדרדרת את מצבה האסטרטגי של ישראל. ואולי ההפך הוא הנכון? אולי הזמן שחולף משחק לטובתנו? בשנה האחרונה עברו מספר שגרירויות לירושלים, ובכך חיזקו את ריבונותה של ישראל בעיר; האינטרסים המשותפים לנו ולעולם הסוני מתחזקים; אירופה הולכת ושוקעת בענייניה הפנימיים; ובמדיניות החוץ, במוקד העניינים, נמצא הסכם הגרעין עם איראן והיחסים עם ארה"ב. בכל הנדבכים האלה חשיבותה של ישראל גדלה (בניגוד לטענתו של גורם אירופי בכיר עלום שם לפני שבועיים - ישראל איננה רק "עגבניות שרי"), ומקומה של הבעיה הפלסטינית קטן.
גם הטענה בעניין האיום הדמוגרפי דורשת הרחבה ודיון נוסף. בשנים האחרונות מתרבים החוקרים ומומחי הדמוגרפיה הטוענים בדיוק ההפך ומצביעים על ירידה במספר הילדים הממוצע בקרב ערביי ישראל לעומת עלייה מסוימת או התייצבות בילודה בקרב האוכלוסייה היהודית (העומדת כיום על יותר משלושה ילדים למשפחה, נתון גבוה מאוד בעולם המערבי).
כותבי המסמך טוענים כי רוב אזרחי ישראל תומכים בפתרון שתי המדינות. האומנם? יש הבדל עצום בין תמיכה בעקרון ההיפרדות לבין תמיכה בתוכנית שתי המדינות, ובעיקר בפרטים רבים המרכיבים אותה. המלצת המכון לנסיגה משטחים באיו"ש (אפילו כאלה שאינם מאוישים) ודאי שאיננה בקונצנזוס, ומסופקני אם באווירה הפוליטית הנוכחית בישראל יש לה רוב בציבור. על אחת כמה וכמה התקדמות לכיוון פינוי יישובים או התנחלויות, גם כאלה שאינם במסגרת גושי ההתיישבות.
נקודה משמעותית נוספת שממנה מתעלם המסמך היא מעמדו של יו"ר הרשות הפלסטינית. כידוע, אבו מאזן כבר בן 83, מצבו הבריאותי איננו טוב והקדנציה שלו מתקרבת לסופה. איש אינו יודע מי יחליפו ואיך תיראה הרשות אחרי הסתלקותו. איננו יכולים לשלול אפילו תרחישים בעייתיים, שלפיהם חמאס יתפוס את השלטון גם באיו"ש. בכל מקרה - האם נכון להתקדם להסדר עם מנהיג שעתידו בעברו? ועם מערכת שלא ברור איך תיראה בעוד זמן לא ארוך? אולי נכון להמתין ולראות כיצד תתייצב המערכת הפלסטינית בעידן שאחרי אבו מאזן?
זאת ועוד, הפיצול דה פקטו בזירה הפלסטינית בין עזה לאיו"ש ובין הרשות לבין חמאס אינו מקבל את המקום הראוי לו במתווה המוצע. ההצעה מקבעת את המצב, מחלישה את אבו מאזן, ולמעשה מציעה פתרון של שלוש מדינות לשני עמים, שבו הפלסטינים מקבלים שתי מדינות והיהודים אחת. ולבסוף, ידוע כי הממשל האמריקאי עובד על "עסקת המאה". עדיין לא ברור מתי היא תפורסם, מה תכיל, ומה הם הוויתורים שיידרשו מישראל (ברור כי יהיו כאלה). האם זה הזמן לצאת למתווה פעולה, לפני שנדע מה בדיוק מציעים האמריקאים?
# # #
גם אם אנחנו מסכימים עם המסמך וגם אם לא, המתווה שמציע המכון למחקרי ביטחון לאומי לא עורר את הדיון הנדרש. אין ספק כי שיח כזה מחויב, והצורך לנסות לחלץ את עגלת הסכסוך מהבוץ אקוטי כיום יותר מאי־פעם, גם אם לא בהכרח על בסיס פתרון שתי המדינות.
בשולי הדברים, נכון בעיני כי כל מי שאיננו מסכים עם פתרון שתי המדינות או עם המתווה שמציע המכון למחקרי ביטחון לאומי ינסה לגבש מתווים אפשריים ורעיונות חדשים לפתרון הסכסוך ולהציגם לציבור, כפי שהוצג המתווה של המכון. ללא שיח כזה וללא חלופות למתווים המוכרים והקיימים נישאר עם הפרדיגמות הישנות, שעד כה לא הוכיחו את עצמן. לאלה החושבים שפתרון שתי המדינות והצורך בנסיגה משטחים נרחבים באיו"ש אינם הפתרון הרצוי - לא די להגיד מה לא. עלינו גם לנסות ליצור מענים אפשריים.