בימי שישי אחר הצהריים נמלאים שוק הכרמל ושווקים אחרים באנשים הנוברים בערימות הפירות והירקות המיועדים לזריקה, כדי להציל משהו שאפשר יהיה לאכול בשבת. המקרר בביתן של משפחות רבות עומד ריק, ובני הבית אינם נהנים מארוחה מלאה ומשביעה, ובוודאי שאנשים אלה אינם יכולים להרשות לעצמם לאכול במסעדה. לעתים אף מנת פלאפל היא מעבר להישג ידם. במסעדות היוקרה בתל אביב צריך להזמין מקום חודש או חודשיים מראש ולשלם מאות שקלים עבור ארוחה, אבל דלי האמצעים אינם רואים את המסעדות האלה ואינם נכנסים בפתחן. גם בילויים במועדונים או במופעים הם מעבר למה שידם משגת. כל מה שנותר להם הוא לצפות בטלוויזיה.
גם אני, שעסוק כל השבוע, מתפנה לצפות בטלוויזיה רק בסופי השבוע, ונוכחתי שרוב תוכניות הטלוויזיה בכל הערוצים הן תוכניות אוכל. תוכנית אחר תוכנית. בישול, אפייה, תחרויות אוכל, הצלת מסעדות, אחד מבשל עם אמא ושני עם חבר, "בואו לאכול איתי", "היכון, הכן, שף", "מבשלים עם קשת", "משחקי השף קונדיטור", "MKR המטבח המנצח", "הצד שלו הצד שלה", "שף על האש", "פעמיים אהרוני", "מתוק או מלוח", "לבשל עם אמא", "מסעדת הפועלים של שגב", "שני גברים ומקרר", "מיקי נטו", "מתכון מנצח" - וזו רשימה חלקית. וכולן, כן כולן, משודרות בסוף השבוע (חלקן גם באמצע השבוע). כך, בשישי־שבת, אנשים שאין להם אוכל במקרר ויש להם בטן ריקה, רואים סטייק פילה 250 גרם, גבינות מסקרפונה, אנטרקוט, בוראטה ושאר מעדנים, ומזווה מלא כל טוב ועמוס בשרים, דגים, גבינות, פירות וירקות.
אני חובב אוכל ומטבח מושבע. מבקר מסעדות זה שנים רבות: בעבר הרחוק ברשות השידור, ובשנים האחרונות ב־103FM. אני אוהב תוכניות ותחרויות אוכל. אבל כמה? כמה? אם אין מה לשדר, שישימו מוזיקה. שיחשיכו את המסך לשעה ויציעו לצופים לקרוא ספר (כן, יש כזה דבר), שיישבו וידברו עם בני הזוג, עם הילדים, עם ההורים, עם השכנים.
אתה עובר מערוץ לערוץ - אוכל ואוכל ועוד אוכל. האם באמת יש צורך בכל כך הרבה ערוצי טלוויזיה שאין להם מה לשדר? אם כך, אז שיאחדו את כולם לערוץ אחד שייקרא ערוץ האוכל. ושיהיה לכולנו בתיאבון.