הדמגוגיה של הרב לאו: למה תמיד החילונים הם אלו שנדרשים להתחשב?

הנה, הולכת ומסתמנת מגמה: ראשית, לדרוש. בחוזק יד. שנית, לגייס טון מרוכך, כיווץ קל של הגבות ופיוס ב"אהבת ישראל". שלישית, ברוח ישראל סבא להוסיף את הערכים “התחשבות" ו"לשם כך הקמנו מדינה". 
 

חילונים ודתיים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים או סתם אנשים בעלי שכל ישר צריכים להפעיל את אותה הדמגוגיה וחוקי התנועה על הרב הראשי ושולחיו: כבוד הוא לא חד־סטרי. תמרור עצור לא מיועד רק למי שלא דתי. וכן, יש לנו מדינה כדי שנוכל לחיות בה בלי פחד, כל היהודים, והיא צריכה להיות מקום בטוח גם לנוצרים ולמוסלמים.
 

הדמגוגיה של לאו חושפת היטב את הסאב־טקסט שבדבריו. במקום לפנות לקהל הדתי ולהורות לו שפיקוח נפש דוחה הכל, הוא מעדיף לזרוק על העגלה הריקה את איומיו. במקום לטאטא מכאן את הליטאות האנטי־ציונית ונוגדת הרוח הים־תיכונית, במקום לנקוט עצימת עין יפה לבריאות ומעוגנת היטב במסורת ישראל, הוא מעדיף, ובכן, שנתחשב. ואנחנו מתחשבים, ועוד איך.
 

אנחנו נתחשב כשנרצה להתחתן וכשנרצה להתגרש; נתחשב כשנאריך את דרכנו ולא נעבור דרך שכונות חרדיות; נתחשב כשנשב ברכבת בקרונות חד־מיניים; נתחשב כשנצא לאכול במסעדות; נתחשב כשאישורי בנייה ייתקעו כי עצמות של צדוקים או סיקריים מימי הבית השני יתגלו בפרויקט הרחבה; ונתחשב כשנכוון שעון קיץ לפי יום הכיפורים. נתחשב, כולנו הרי רחמנים בני רחמנים, בוגרי קורס הר סיני.
 

לא מזמן, בבית הספר החילוני שבני לומד בו, מוסד הולך ונכחד במרחב הירושלמי, התנהל דיון סוער שבמהלכו טענו כמה הורים ממשפחות מעורבות ששוק האוכל המסורתי צריך להיות מופרד לבשר ולחלב. מדוע? כי ההנחה המובלעת היא שלדתיים יש ערכים ולחילונים, בהיעדר אל הכופה עליהם את מנהגו, פשוט לא צריכה להיות בעיה עם שום דבר. אדם חילוני שולח ילד לבית ספר חילוני והציפייה שלא יבלבלו לו את המוח עם סוגי אוכל וכשרויות פשוט מוגזמת מדי. אני מציעה להפסיק עם הפרצוף הנחמד, להסיר מסיכות וכפפות ולהתחיל לפעול באמת: למה לא לכוון קנה לכל חולה או מבקר שיגיע עם קטניות, מים ומצה, חומוס ואורז?
 

שיהיה ברור: מי שייכנס לבית החולים ובידו מתנה - בושם או מים או חומר ניקוי שעליהם אין חותמת “כשר לפסח" - יורחק לאלתר. הציבור הכללי צריך להבין ולגלות רגשי התחשבות גם בשומרי שרויה וקטניות. אנחנו, פשוט מאוד, מצפים להתחשבות.