לוחמי האש בחזית הקרב: "מפקדי הגזרות מדווחים על אש שמתגלגלת לעברם בשעטה"

את הסימן הברור למה שעלול להתרחש חווינו כבר בליל ל"ג בעומר, הלילה לפני פרוץ שריפות הענק ברחבי ישראל. שדות קוצים שבערו ואש שהתקרבה עד כפסע מהבתים. במאבק עקשני בלמנו את האש בקו הבתים. החל משעות הערב החלו מדורות ל"ג בעומר להידלק כמו גפרורים, והן מדליקות את כל מה שסביבן - שדות, כלי רכב ועצים. היובש, החום והרוחות היו חזקים מאוד. למזלנו, רבים הקשיבו לצו שהוציא נציב כבאות והצלה לישראל - הדליקו מדורות בטוחות, או לא הדליקו מדורות בכלל. בזכות היענות הציבור, האש לא יצאה מכלל שליטה.
 

נאבקנו במדורות ובתוצריהן כל הלילה, עד לשעות הבוקר המאוחרות. רק לקראת השעה 13:00 בצהריים, שחררו אותנו סוף־סוף למנוחה קלה והתרעננות בבית. אני נוסע הביתה, מצפה לראות את הילדים הקטנים שלי, לשמוע מהם איך הם חגגו את ל"ג בעומר. לוחמי האש לעולם לא יחגגו ל"ג בעומר בבית.

בעודי מתקרב לשכונה שבה אני גר, תדר החירום במכשיר הקשר שלי מתחיל להתעורר בשיא העוצמה. שריפה פורצת בעוצמה רבה במספר מוקדים בו־זמנית ביערות, סמוך ליישובים כפר אוריה, תרום וכביש 44. כוחות רבים מוזנקים למקום. מפקד תחנת בית שמש עולה על התדר, ובקול הסמכותי, המרגיע והמנוסה שלו, מתחיל לשלוח עשרות צוותים מכל האזור לתוך האש והעשן בלב היער. מניסיוני הרב בשריפות כאלה, אני מבין מיד את עוצמת השריפה ואת חומרתה.
 

סובבתי מיד את הרכב, כשאני כבר נמצא סמוך לבית, תוך שאני מקווה שאחד הילדים שלי לא יהיה בחצר, ואז אצטרך להסביר לו למה אבא שוב לא בא הביתה אחרי מספר ימים בתחנה. 
 

אני טס עם הרכב למקום השריפה, את עמוד העשן אני מזהה כבר מרחוק ומבין שהמלחמה באש התחילה. אני מגיע למקום השריפה. גזרות לחימה באש נפתחות, ומפקדי הגזרות מדווחים על אש שמתגלגלת לעברם בשעטה, מדלגת על העצים ויורקת לעברם חום, עשן ולהבות בעוצמה אפוקליפטית. “אנחנו קרובים להילכד כאן, אבל אני לא מסוגל לסגת לאחור. אנחנו לא יכולים לתת לכפר אוריה להישרף”, מדווח בקור רוח מפקד אחד הגזרות.
 

המטוסים חגים מעלינו בגובה הצמרות, בשאגת מנועים אדירה, ומנסים לבנות קו הגנה בפני האש, אבל האש צוחקת עליהם ועלינו, מדלגת מעל ראשינו ברעש מחריש אוזניים, תוך שהיא ממטירה עלינו גשם של גחלים וגיצים לוהטים. היא ממשיכה בדילוגים של מאות מטרים וכבר מלחכת את פאתי קיבוץ הראל. הצוותים נאבקים בקו הבתים, ביערות ובחצרות, אך למרות המלחמה העקשנית, מיליוני הגיצים והגחלים שנופלים כל הזמן מהשמים מדליקים מספר בתים ומחסנים. למרות זאת, יש פרי למאבק - רוב בתי הקיבוץ נשארו שלמים.
 

ממשיכים במלחמה נגד הלהבות בכל הגזרות, כשלפתע הרוח משנה באחת את כיוונה והאש שועטת במהירות אל בתי היישוב תרום. מפקד המחוז הנכנס עולה בקשר ואומר למפקדים וללוחמי האש: “כל הכוחות בגזרת תרום - לבצע הגנה בכל הכוח על היישוב. לא נותנים לתרום להישרף". ואכן, היישוב מפונה מתושביו, ואנחנו נאבקים סביבו ומונעים את שריפתו. אפילו בית אחד לא נפגע.
 

במקביל לטירוף סביב היישובים על כביש 44, אנחנו רואים פטריית עשן ענקית מיתמרת אל על מאזור יער בן שמן, המרוחק קילומטרים אחדים מאיתנו. כוחות סיוע רבים שנשלחו אלינו מכל הארץ מופנים מיד לסייע בהגנה על יישובי חבל מודיעין. ככה אנחנו ממשיכים ונאבקים באש האדירה, בחום הכבד והמתיש השורר בחוץ. כולנו מיובשים, צמאים ועייפים, אבל לא חושבים לרגע לוותר. ויתור שלנו וקריסת מערך ההגנה של לוחמי האש, משמעותם שהאש לוכדת יישובים שלמים עם אנשים רבים בתוכם.
 

הערב יורד ואנחנו מצליחים להדוף את האש סביב היישובים ומתחילים לרדוף אחריה בתוך היערות הסבוכים ואפופי העשן. כל הלילה ממשיך המאבק בשריפה, עד שלקראת אור ראשון אנחנו מצליחים ליצור קו בלימה רחב וגדול דיו, שמספק הגנה טובה ליישובים וטומן בחובו אפשרות ממשית להכרעת השריפה.

במהלך כל יום שישי אנחנו ממשיכים בכיבוי השריפה על פני שטחה העצום. בסוף היום השמש שוקעת באור נוגה. עם כניסת השבת מכריז מפקד כוחות כב"ה בקשר: "הושגה שליטה בשריפה". בשלב זה ראיתי סביבי את לוחמי האש העייפים, המותשים והצרובים מחום האש הלוהטת והשמש היוקדת מעלים חיוך קל על פניהם השחורים כפחם מעשן השריפה. חיוך כואב, שכאילו אומר - הצלחנו למנוע פגיעה בנפש, מנענו שריפה של יישובים רבים, אבל כל בית, כל חי, כל צמח וכל רכוש שנשרף ונפגע, כואב לנו כאילו היה שלנו.