כאשר מרביתנו נתקלים באדם עיוור, מיד אנו מוצפים רחמים על מר גורלו, והמילה הראשונה המתגנבת לראשנו היא "מסכן". אני מודה ומתוודה שגם אני הגבתי כך עד לפני כמה שנים, אולם רק כאשר התחלתי לעבוד עם קהילת העיוורים הבנתי עד כמה אני עצמי הייתי שרוי בעיוורון.
לכבוד יום העיוור, המצוין זו השנה התשיעית בישראל, לפניכם שלוש תובנות על עיוורים ועל רואים שרכשתי בשנים האחרונות. העיוור אינו רואה את עצמו כמוגבל - לאדם עיוור אין בעלות על המוגבלות שלו, ועיוורים סולדים מהביטוי "בעלי מוגבלויות" לתיאור עיוורונם. אומנם אדם עיוור אינו רואה, אך אין זה אומר שהוא מצוי בבועה אטומה בסביבתו.
העיוור מיטיב לראות לעתים טוב יותר ממה שכולנו חושבים: בעיוורונו אין הוא חשוף לשלל הגירויים, הסחות הדעת וההשפעות השליליות שהם מנת חלקם של רובנו. במופעי מוזיקה, אדם עיוור מסוגל להתחבר אל הצלילים באופן אינטנסיבי ומעמיק בהרבה מאיתנו, העסוקים בצילומי וידיאו וסלפי. אדם עיוור או כבד ראייה מרגיש בטעם האוכל במנותק מהאסתטיקה של המנה, המסיחה את החך של האדם רואה.
זוהי שנתי השלישית כמנכ"ל מרכז "נא לגעת", ואני יכול להעיד שהעובדים העיוורים אצלנו רואים הכל - לעתים אף את מה שאני מנסה להסתיר. העיוור אינו מעוניין ברחמים: אף שהרגשת הרחמים מובנת וטבעית, יש בה מן הזלזול - מי ביקש מאיתנו להתעצב עבור אנשים עם עיוורון? היש אדם עיוור בקהל שמחפש רחמים כדי להמשיך ביומו?
ייתכן כי רגשות אלה נובעים מן הפחד מפני העיוורון שלנו עצמנו, אבל כשם שאנחנו לומדים להשתחרר מפחדים רבים נוספים, עלינו להיפטר מהפחד מפני מה שנצרב בתודעתנו כחולשה וכמסכנות, מפני שהעיוור אינו חלש ואינו מסכן.
מה אדם עיוור רוצה? שנראה אותו באמת. כי כשאנחנו פוגשים באדם עיוור ומנסים להכיר את עולמו, העשיר והמלא, אנחנו באמת רואים אותו, ובו ברגע הופכים את החברה שלנו לסולידרית, מכילה וטובה יותר.
לכבוד יום העיוור אני מזמין אתכם לפגוש את העיוורים ולהתחבר עם אנשים אלה שאין מחיר לתרומתם לעולם ולחברה. רק כשכולנו נפקח עינינו, נדבר בגובה העיניים וננהל דיאלוג מתוך אמפתיה ולא מתוך סימפתיה - או אז נראה זה את זה, על כל יכולותינו. רק כך תוכל לעבור המסכנות מן העולם ומראשנו.
הכותב הוא מנכ"ל "נא לגעת", מרכז תרבות ואומנות ללא מטרות רווח המהווה מקום מפגש בין אנשים חירשים ועיוורים לקהל הרחב