בשנים האחרונות הייתה משטרת מחוז ש”י עסוקה מאוד ברדיפה חסרת פשרות אחר נערים עם פאות. המשטרה, באופן עקבי, השקיעה זמן, מאמץ וכוחות בבילוש, בחקירה ובאכיפה של צווי שטח צבאי סגור, שנועדו למנוע הקמת מאחזים. כנגד אנשי המאחזים מפירי צווי שטח צבאי סגור פעלה המערכת באופן מושלם כמעט. העבירות של שהייה בשטח סגור זכו לסיווג כ“פשיעה לאומנית” וטופלו על־ידי יחידה ייעודית בימ”ר מחוז ש”י.
אך משאבי המערכת מוגבלים. מוגבלות המשאבים והכוחות מחייבת את המשטרה לתעדף משימות. אם משקיעים את מיטב המשאבים של חקירה ומודיעין, של סיור ושל בילוש ברדיפת נוער הגבעות, לא נשאר זמן וכוח לדברים “פעוטים” כמו אונס קטינות. לכן אפשר לבוא לאסוף את בגדי הילדה חודשיים וחצי לאחר הגשת התלונה, בתקווה למצוא שם את הדנ”א של האנס.
לא רשלנות וחוסר מקצועיות לבדן הביאו לקריסת התיק של אונס הילדה בת ה־7. לפנינו סימפטום לכשל ערכי של המשטרה, שמעדיפה להשקיע משאבים במה שהיא מכנה “פשיעה לאומנית” של יהודים ומזניחה את הטיפול בעבירות הליבה, שמניעתן וחקירתן צריכות, במצב נורמלי, למשוך את עיקר תשומת לבה ומשאביה.
לא המשטרה לבדה אחראית לכשל ערכי זה. רוח המפקד המפנה את תשומת הלב, כוח האדם והמשאבים אל עבר מאחזים של נערי הגבעות ומסיטה אותם מן הפשיעה האמיתית והקשה נושבת מפרקליטות המדינה.
את מחיר העיוות משלמת ילדה בת 7 שכנראה לעולם לא נדע מי פגע בה. את המחיר משלם ערבי מכפר דיר קדיס שישב כמעט חודשיים במעצר על עבירה שייתכן שלא ביצע. את המחיר משלם הציבור הישראלי שמשאביו מבוזבזים לריק - ואנסים נותרים חופשיים.