אסור שהשוטר שירה בסלמון טקה יעמוד לדין כדי לרצות את המוחים

בדיקה ביתית: רוח רעה חלפה בסערה על מדינתנו בשבוע שעבר בשל ההפגנות האלימות של יוצאי אתיופיה, שחשים במידה רבה של צדק כי ישראל היא מדינה גזענית, שהופכת אותם לאזרחים סוג ב', מקפחת ומפלה אותם. אלא ששכרם יצא בהפסדם בשל תמונות האלימות שהוקרנו על המסכים. לפחות בכל מה שקשור לדעת הקהל, הם יצרו הסתייגות ולא תחושה של השתתפות בזעמם המוצדק. לזכותה של המשטרה ייאמר שהיא ניסתה להכיל את ההפגנות, ולא הפעילה אמצעים חריפים לחיסולן.
 

הכל התחיל במותו של סלומון טקה, שנורה למוות על ידי שוטר שלא היה בתפקיד בעת אירוע שנסיבותיו נחקרות עכשיו. לדברי השוטר, הוא חש שהוא ומשפחתו מאוימים, ועל פי גרסתו, מחשש לפגיעה באזרחים הוא לא ירה באוויר לאזהרה אלא לכיוון המדרכה. בחוסר מזל הכדור ניתז מהמדרכה ופגע בחזהו של טקה והרגו. השוטר נעצר לחקירה, אך בית המשפט שחרר אותו במועד מאוחר יותר למעצר בית, כנראה משום שמעצרו לא היה חיוני לצורכי החקירה. הואיל והיה חשש לחייו במקום מגוריו, הוא שוכן בחדר מאובטח במלון במרכז הארץ. 
 

השחרור מהמעצר היה רק הטריגר שהצית את המהומות וגרם להתפרצות הזעם העצור בקרב רבים מבני העדה. אני מאמין כי כמו רוב הציבור בישראל, גם יוצאי אתיופיה רוצים לחיות במדינת חוק שבה עונש ניתן רק לאחר דיון משפטי ורק על ידי השופט.
 

מעצר איננו עונש על פי הדין בישראל, נהפוך הוא: אין ענישה אלא במשפט, ומעצר הוא הליך שלפני משפט. זהו בעיקרו כלי חקירה. המעצר לפני משפט נוגד במידה רבה את העקרונות הדמוקרטיים שעליהם מושתתת מדינת ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי במגילת העצמאות, בפסיקה ובחקיקה, ובעיקר בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". הרי שלילת החירות היא העונש החמור ביותר.

 

על פי החוק, על פי הפסיקה ועל פי התפיסה הדמוקרטית, אם אפשר לבצע חקירה ללא מעצר, עדיף כך. אפשר לעצור אדם לפני הגשת כתב אישום רק בנסיבות מאוד מיוחדות, כמו חשש משיבוש הליכי חקירה או מסוכנות ציבורית או חשש שיברח מהארץ ויחמוק מדינו. ביתר המקרים ככל שניתן יש לנהל את החקירה ללא מעצר. מעצר בית הוא חלופת מעצר הגיונית, אם החשש לא מתקיים ומן הסתם בית המשפט שאליו הובא קצין המשטרה להארכת מעצרו סבר שניתן לנהל את החקירה במקרה הזה גם אם הקצין יהיה נתון במעצר בית.
 

אינני חושב שהציבור בארץ - בכללו יוצאי אתיופיה - חולקים על דעתו של בית המשפט שאפשר לבצע חקירה בעניינו של הקצין רק אם הוא נתון במעצר. אם ההסברים של הקצין יחוזקו בתשתית ראייתית, כי אז יכול להיות שהוא יואשם בעבירות אחרות ולא ברצח או בהריגה. גרסתו ראויה להיבדק במלוא תשומת הלב. 
 

יחד עם זאת, הרשויות המוסמכות צריכות לפעול במרץ להפסקת הקיפוח והאפליה, אבל אסור בשום פנים ואופן שהשוטר יעמוד לדין פלילי רק כדי לרצות את המוחים - זה עיוות הדמוקרטיה ושלטון החוק.
 

גם לאחר ששמעתי את דברי הפרקליטה המלווה את פרשת אייל גולן, עו"ד לבנת מלמד, שבאופן חריג ובלתי מקובל השתתפה בתוכנית ששודרה בשבוע שעבר, וגם לאחר שצפיתי בראיון עם קצין המשטרה שחקר את הפרשה - אינני יכול לומר בבטחה כי במעשים של גולן הייתה חצייה של הרף הפלילי. 
 

התוכנית זכתה לשיעור צפייה אדיר בין היתר בשל הניסיון הנואל של גולן ויועציו המשפטיים להוציא נגד שידורה צו מניעה, שהיתכנותו המשפטית הייתה מלכתחילה נמוכה עד בלתי קיימת. היה ברור שהקרב על הפרסום הוכרע מראש: חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת גוברים על השם הטוב של איש ציבור. 

העקרונות שעל פיהם לא בקלות נותן בית המשפט סעד שעניינו מניעת פרסום באמצעי תקשורת נגד אישיות כזו או אחרת נדונו כבר לפני זמן רב בבתי המשפט שלנו, וכך צריך להיות.
 

אחד האירועים המתוקשרים והחשובים ביותר בהקשר הזה היה הוצאתו לאור ב־1988 של הספר "הגביר" מאת אריה אבנרי, על התעשיין הרב אברהם שפירא, ממנהיגי אגודת ישראל. 
 

הספר עסק בתיאור לא מחמיא של דמותו של שפירא, שכיהן באותה עת כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת וכונה בתקשורת "מנכ"ל המדינה", ועמד להתפרסם זמן קצר לפני הבחירות לכנסת ב־1988. שפירא ויועציו המשפטיים פנו לבית המשפט המחוזי על מנת שיוציא צו מניעה לפרסום הספר, משום שלדבריהם הפרסום שקרי ונועד להזיק פוליטית וכלכלית לשפירא. 
 

בית המשפט ביקש לקרוא את הספר, אך אבנרי סירב. בית המשפט נעתר להוציא צו ואסר על פרסום הספר, שבינתיים חלקים ממנו התפרסמו במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ושם נפסק כי באיזון בין הערך של הגנה על שמו של איש הציבור לבין חופש הביטוי, גובר חופש הביטוי, אך הוא נוגע רק למי שנושא במשרות ציבוריות או לכאלה שמעניינים את הציבור. 
 

בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון כי אם לאחר פרסום הספר יתברר שאין בו ממש וכי תוכנו שקרי, עומדת לזכותו של שפירא האפשרות להגיש תביעת לשון הרע נגד מחברו ונגד העיתון שבו פורסמו חלקים ממנו. עוד נקבע שאין לנפגע הפוטנציאלי זכות לראות את היצירה קודם לפרסומה.

גם בעניינו של גולן קבע בית המשפט לאמור: "אל מול הנזק הפרטני הנגרם למספר מצומצם של אנשים במעגלים הקרובים למבקש, עומד הנזק העתיד להיגרם לכלל הציבור כתוצאה מהגבלת חופש הביטוי וחופש העיתונות". 
 

גם במקרה של שפירא - כמו אצל אייל גולן - הניסיון למנוע את הפרסום זכה לכיסוי תקשורתי רחב, ויותר אנשים נחשפו לפרשות. כך יצא שיותר אנשים קראו את ספרו של אבנרי על שפירא ויותר אנשים צפו בתוכנית על גולן. במילים אחרות: שכרם של השניים יצא בהפסדם.
 

צריך לזכור שעל פי הדין והפסיקה במדינות דמוקרטיות, כשמדובר באנשים שמעניינים את הציבור, הזכות לשם טוב נחותה מעט יותר מהזכות לחופש הביטוי ומזכות הציבור לדעת. כשמדובר בשם טוב, יש תרופה נוספת לנפגע והיא תביעת לשון הרע. חבל שאייל גולן ויועציו המשפטיים לא הפנימו את הלקח מפרשת שפירא.