פיקוח נפש: סיפורי ההתעללויות וההכאות של ילדים רכים בידי מטפלות, סייעות או גננות (או המכתירות עצמן בתואר זה) בפעוטונים ובגני ילדים מזעזעים. מה גם שהגיעו עד כדי הריגת ילדה קטנה ותמה – טירוף מצמית מאין כמוהו. צילומי מעשי נבלה כאלה מוציאים מן הדעת והופכים את הבטן. נראה שהם הולכים ורבים בזמן האחרון, או שמא בעבר לא הגיעו הדברים לידי פרסום. בכל מקרה, היום הורים נעשו הרבה יותר ערים לעניין וגם המצלמות שהוכנסו למוסדות חינוך עושות את שלהן.
 
רעייתי ואני התחנכנו בגני ילדים פה בארץ וכמונו גם כל צאצאינו. לא נתקלנו מעולם באלימות גננות או מטפלות. לא חטפנו מעולם אפילו סטירה קלה שהגיעה לנו. כשתופעת האלימות צצה לפתע בשנים האחרונות, התקשינו להאמין. אבל היום כבר אין ספק – היא קיימת. אפילו הפרסומים של מקרים כאלה לא בלמה אותה. עוד אתה מתעסק בסיפור התעללות מזעזע אחד, וכבר אירוע אחר דומה לו מחזיק בזנבו. קשה לתפוס.
 
אין מנוס מהמסקנה שלתוך מוסדות החינוך והטיפול בגיל הרך, בייחוד לפרטיים שבהם, משתרבבות בשנים האחרונות עובדות שאינן ראויות, שאין להן כל הכשרה חינוכית או אחרת ולעתים גם אופיין האישי פגום. הן אינן עוברות שום מבחני התאמה ואין פיקוח ראוי על כך. אבהיר מיד: אין מדובר כאן בכלל הגננות והסייעות. לחלוטין לא.

הוריה של יסמין וינטה. צילום: רועי אלימה, פלאש 90

 

כאמור, התחנכנו רעייתי ואני כילדים במוסדות אלה והיינו הורים וסבא־סבתא לעשרות נכדים־נכדות ונינים־נינות שהתחנכו בהם, ולא נתקלנו מעולם בגננות, במטפלות או בעוזרות המהוות סכנה לילדים. אלה שנחשפות עתה ככאלה משחירות את פני הגננות והסייעות כולן.
 
בכל מקרה, על הממשלה לקחת את העניין לידיה. לזרז את הפעלת חוק הפיקוח על המעונות המתגלגל בכנסת וליצור בכך מערך בדיקה ופיקוח קפדני על עובדות מוסדות הילדים הממשלתיים והפרטיים, מהגננת ועד עוזרת המטפלת. זה נעשה עניין של פיקוח נפש. אסור שבגן או בפעוטון תסתובב עובדת אלימה, אפילו לא בחצר.
 
בהקשר זה איני יכול שלא להזכיר לטובה את הגננת הראשונה שהייתה לי בילדותי ולא שכחתיה עד היום. רחל קרליבך היה שמה. הגן שלה היה במרחק כמה בתים מביתנו ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, בקומת הקרקע. בתחילה, כשהניחו אותי הוריי בגן והלכו לעבודתם, הייתי מדלג החוצה דרך החלון ובורח הביתה. שם הייתה סבתא שלי, שגרה איתנו ועסקה בעבודות הבית. היא הייתה מחזירה אותי לגן ואורבת עוד זמן מה בחוץ להשגיח שאיני בורח שוב. עם הזמן התאהבתי בגן ובגננת וחדלתי מהבריחות.
 
כשבגרתי, למדתי כי רחל הגננת האהובה היא אחותו של ד”ר עזריאל קרליבך, שגר בקומה השלישית באותו בניין, ושהיה לימים מייסדו ועורכו הראשון של “מעריב”, העיתון שבידכם, שעבדתי בו 35 שנים ואני כותב בו, עיניכם הרואות, עד עצם היום הזה.
 
יהיה אולי מי שיבקש למשוך לכאן את הפסוק הידוע מספר משלי: “חוסך שבטו שונא בנו” כ”היתר מדאורייתא” להכאת הבן כמהלך חינוכי. אחרים יסתפקו בפירוש השבט כאן כשבט לשון או שבט מוסר שמכים בו ללא מגע פיזי. בכל מקרה, איש לא יפרש זאת כהיתר למכות רצח שהתגלו לבושתנו במוסדות חינוך שונים.