השנה הייתה 2002. אינתיפאדה רצחנית השתוללה בישראל וגבתה מאות הרוגים ופצועים. באותה שנה חותמת פרופ' יעל אמיתי מאוניברסיטת בן־גוריון על עצומה שמשדלת לסרבנות ומפצירה בחיילי צה"ל לא לשרת ביהודה ושומרון. "אנו חברי הסגל מהאוניברסיטאות מביעים בזאת את תמיכתנו והערכתנו לסטודנטים ומרצים המסרבים לשרת כחיילים בשטחים הכבושים", כתבה, "אנו מביעים את נכונותנו לעזור, ככל יכולתנו, לסטודנטים שכתוצאה מסירובם לשרת בשטחים יתקלו בקשיים לימודיים, כלכליים או מנהליים".
השנים חלפו. ביוני 2018 הונחה על שולחני רשימת שמות של ארבע מדעניות, וביניהן פרופ' אמיתי, כמועמדות לתפקיד נציגת ישראל בקרן ישראל־גרמניה למחקר מדעי. לאחר שבחנתי את הדברים לעומק, החלטתי שלא לאשר את מועמדותה.
לאחר מכן הגיעו העתירות, הלחצים ומאמרי שטנה של פרשנים שלא היה בידם שום מידע על הפרשה. בתום הסבב הראשון בבית המשפט העליון, קבעו אומנם השופטים שאין לראות את החתימה על העצומה כעבירה פלילית, אך יחד עם זאת החליטו להחזיר את העניין לבחינה מחודשת שלי, תוך שהם מאפשרים את מה שאמור להיות מובן מאליו במדינה דמוקרטית - ששר יוכל לשקול את שיקול ההתאמה הערכית.
"השר רשאי לבחור מבין המועמדים הראויים מבחינת כישוריהם המקצועיים את האדם שמחזיק בערכים ובהשקפת עולם מדינית־חברתית הקרובים לאלו שלו", פסק השופט אלכס שטיין, "שיקולים של התאמה ערכית הם שיקולים כשרים למהדרין במינוייהם של אלו שייצגו את השר, משרדו ומדינת ישראל במוסדות בינלאומיים".
עמדתי העקבית והערכית היא שסרבנות סלקטיבית - משמאל או מימין - פסולה ומהווה פגם שורשי עמוק של מי שתומך בה. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בתמיכה בסרבנות במהלך מלחמה או מבצע צבאי דוגמת חומת מגן. יתרה מכך, נציג רשמי של ישראל אמור לייצג את המדינה כולה, על כל אזרחיה, מבלי שחלקים ממנה ייתפסו בעיניו כפסולים או בלתי ראויים.
לנוכח העובדה שמדובר במינוי של נציגות רשמית, חובתי כשר היא לשקול גם שיקולים ערכיים, כפי שכתב שופט העליון ניל הנדל בפסק הדין הראשון: "סרבנות סלקטיבית פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בקבלת החלטותיה... סרבנות סלקטיבית נתפסת כאיום ממשי על החברה הישראלית, על לכידותה ועל מוסדותיה הדמוקרטיים... בנסיבות אלה, אני נכון להניח כי קריאה לסרבנות כזו - בין אם נפתחו בגינה הליכים פליליים, ובין אם לאו - עשויה לבוא, מן הבחינה העקרונית, בקהל השיקולים הרלוונטיים בנוגע למינויה של פרופ' אמיתי".
# # #
בשנה האחרונה התקיימו שלושה דיונים בבית המשפט העליון בנושא. כל דיון היה אבסורדי ומגוחך מקודמו. כשר, מי שאמורים להגן על עמדתי ולייצג אותי בדיונים מסוג אלו הם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה. אבל היועץ המשפטי הודיע לי שלא ייצג אותי בעתירה, ולא יאפשר לי ייצוג חיצוני.
לא רק שהפקידות המשפטית שתפקידה הוא לייצג את שרי הממשלה, החליטה לצאת נגדי - נמנע ממני לשכור שירותים פרטיים של עורכי דין שיוכלו לייצג את עמדתי, כפי שמגיע לכל אזרח במדינה דמוקרטית. הם אף הצטרפו לעתירה נגדי וייצגו את העותרת (יש שיגידו טוב יותר מפרקליטיה שלה).
לא נותר לי אלא לייצג את עצמי - האפשרות היחידה להביא לידי ביטוי את האמת ואת העובדות כפי שהן. השופט שטיין עצמו התייחס גם למחזה האבסורד הזה וקבע: "זכותו של השר לקבלת ייצוג נאות קופחה. אילו זכה השר לקבל ייצוג נאות, ייתכן שהיה עולה בידו לשכנענו כי שיקול ההתאמה הערכית, ולא השיקול הפלילי, הוא זה שהיווה את הסיבה המכרעת להחלטתו".
מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה, אם כן, לא אפשרה הליך הוגן לשר בממשלת ישראל. הוכחה נוספת לכך שמערכת הבלמים והאיזונים בין שלוש הרשויות מצויה במשבר וזקוקה לטיפול בהקדם וביסודיות.
נכון, יש שופטים בירושלים, אבל לא רחוק מהם יושבים המחוקקים, נבחרי העם, שנבחרו כדי לקדם השקפת עולם. השינוי הזה, שהוביל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ערער את יסוד הפרדת הרשויות שהיה נשמת אפה של הדמוקרטיה שלנו. עכשיו הגיע זמן התיקון.
גם לקראת הסבב המשפטי הבא בנושא, באמצע חודש ספטמבר, דעתי איתנה: חתימה על עצומה המעודדת סרבנות היא מעשה פסול המהווה פגם שורשי עמוק - ולכן החותם עליה אינו ראוי לייצג את מדינת ישראל בפורום בינלאומי.
הכותב הוא שר המדע והטכנולוגיה מטעם מפלגת הליכוד