צריך ואפשר לעצור: נסו להיזכר ביום אחד בשבוע שעבר, שבו תחושת הגועל הגדישה את הסאה. ביום אחד התוודענו, בהקלה גדולה, לכך שהנערים העצורים בקפריסין אינם חשודים עוד באונס, וכי התיירת הבריטית הגישה נגדם תלונת שווא, במקביל לתרבות מעוררת תחושת הקבס שהנערים האלה, וכנראה שגם אחרים, נסעו עד איה נאפה כדי לממש אותה. "לא הצטרפתי כי אני אדם מאמין, והיא גויה", צוטט אחד הנערים לאחר ששב הביתה והסביר ללא בושה שרק עמד והתבונן כיצד אישה צעירה מקיימת יחסי מין עם שניים־שלושה מחבריו, ולצדו מתבוננים נוספים שאחד מהם גם מצלם. ושלא נדע איזה משפטים שומעים שם בסרטון. 
 
בסדר, גם אני יודעת שיחסי מין הם לפעמים רק יחסי מין, ללא רומנטיקה, ללא מחויבות, לעתים ללא היכרות מוקדמת. ועדיין, גם בלי שזו תהיה תקיפה מינית כמוגדר בחוק, מהתיאורים, גם של הנערים עצמם, נשקף משהו בהמי, גס, לא מכבד, אופורטוניסטי, דוחה. וגם מתגובותיהם אחר כך. שוב, כל מיני אנשים מקיימים כל מני סוגים של יחסים פיזיים, וברוב המקרים, אין לנו באמת זכות לשפוט את רצונותיהם החופשיים של כל הצדדים. עם זאת, כשנחשפים לאירוע כזה, קשה להישאר אליו אדישים, כאשר ברור שהאירוע תועד והופץ, ועוד ללא הסכמה או רצון של המתועדת. כאילו היא ניצבת באיזה משחק גבריות עלוב של הנערים. 
 
בעיני, אגב, זו תקיפה מינית לא פחות ממעשה פיזי בכוח. ההשפלה והניצול כה גדולים, שאין הרבה הבדל. היעדר חשבון הנפש של הנערים והוריהם, היעדר הבושה, הגאווה, וכמובן שירי ההודיה לה' והכיפות - היו מחזה כה קשה, והם, לדעתי שיצרו קרקע פורייה לתגובה הישראלית ההפוכה במהותה ובאופייה לרצח המזעזע של אופיר חסדאי בוויכוח על חניה, והירתמות הישראלים לסייע למשפחתו ההלומה. לא שזה לא מזעזע בכל מקרה, אבל כבר היו מקרים בישראל, אפילו רק בשנה האחרונה, ויותר מאחד, גם הם טראגיים, שכללו אובדן של אדם אהוב, אב, בעל, סיפור חיים לא פשוט. ולמרות זאת, סיפורו של חסדאי עורר תגובה מיוחדת בחברה הישראלית, משהו שכבר כמעט לא קיים פה, שקורה רק במלחמות, וגם שם זה כבר חצי מזויף, כי במהלך השנה לאיש לא ממש אכפת
מאלה שנושאים בעול הביטחוני היומיומי. 
 

קו ישר מחבר בין פרשת קפריסין כולה, ובעיקר לאחר שהתבררו ממדיה הנכונים, ובין הריגתו של חסדאי. לישראלים רבים קשה עם המקום שאליו הגיעה החברה הישראלית. עם החיבור של מסורת ויהדות לשפלות מוסרית, עם הזלזול באחר - מתיעוד משפיל ויחס מבזה, ועד נטילת חיי אדם על כלום. השפל מתסכל ומאיים, התגובה - מעוררת תקווה. 
 
אבל עוד משהו חסר. צריך ואפשר לעצור. להדק את המשותף והמאחד מתוך ה"שבטים", לעודד את הערבות ההדדית, להוריד את הטונים של הוויכוח הציבורי. הכל מתחיל ונגמר בשיח הפוליטי, באחריות שנוקטים מחוללי ומובילי השיח. אפשר לדבר גם על חלקה של מערכת החינוך, של האגף לרישוי כלי ירייה, של המשרד לביטחון הפנים, של המשטרה – הכל נכון מאוד. אבל ראשית לכל, של המערכת עצמה, ושל המסרים המוקרנים ממנה, במיוחד בעת מערכת הבחירות. קפריסין והחניון ברמלה הם רק מקומות שבהם משתקפת החברה הישראלית. משהו גרר אותה למקום שהיא נמצאת בו היום, ותחילת הדרך להוציא מהבוץ טמונה באותו דבר בדיוק.