ההחלטה שלא לקחת את רון קובי לשימוע אצל שר הפנים היא מוזרה

הכל נשאר במשפחה: לאחרונה שמעתי איש הגות חוזר על דברים שאמר תומס ג’פרסון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית וממחברי הכרזת העצמאות שלה: “שלטון החוק אינו שלטונם של הממונים על אכיפת החוק”. אינני יודע אם יש הרבה אנשים בקרב מערכת המשפט שמכירים את ההתבטאות הזאת, אבל אני מעריך שלא רבים מסכימים עמה. את זה אפשר לראות על כל צעד ושעל. התנהגותם המתנשאת מעידה על כך. הזכות של נבחרי הציבור למשול נפגעת ללא הרף בידי מי שפועלים לאור פרשנות עקומה לדעתי של חוקים. פרשנות זאת  סותרת, לא אחת, לחלוטין את כוונתם של אלה שחוקקו אותם; ולמעשה היא רומסת את יכולתם של העושים במלאכה למלא את שליחותם.
 

מצאתי את זה שוב בימים אלה, כשבית המשפט העליון עשה לתפיסתי דין לעצמו ומנע משר הפנים מלקיים שימוע לראש עיריית טבריה, למרות הוראת חוק מפורשת. זאת הייתה החלטה מוזרה בעיני, והיא גרמה לי שוב לחשוב שאין כבוד לחוק בקרב חלק מהגילדה המשפטית של ישראל שבה חברים, בין השאר, שופטים בבית המשפט העליון, יועצים משפטיים, פרקליטים בשירות המדינה, בכירים במשטרה ועוד כיוצא באלה. פרשנותו הפכה בעיני למשהו מאוד גמיש, פרשנות שלא מן הנמנע שנגזרת מהשקפת עולם מאוד קונקרטית. לעתים לא רק שהיא אינה מעוגנת בלשון החוק; יש והיא נשענת על הנחות שבכלל אינן קיימות בחוק. מה שיוצר מעין חקיקה שיפוטית. 

 

אינני יכול לומר איך הגענו לאנרכיה מהסוג הזה, אבל אני יודע שאהרן ברק, אז ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, פצח בה ומאז הפך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (שהתקבל, אגב, בידי ממשלת מעבר) בידו למכשיר למה שנראה לי כמו התעלמות מחוקי המדינה. זאת הייתה השקפת עולמו. הוא אף ניסח אותה באחד מפסקי הדין, שעליהם הרביתי לדבר בפני סטודנטים, כך: יש את “המחוקק ההיסטורי”, הלוא הם חברי הכנסת, ויש את “המחוקק הסביר”, שהוא בית המשפט העליון. שופטיו הם אלה שיחליטו כיצד החוק היה צריך להיות מנוסח או מה היא מטרתו, גם אם אין ללמוד עליה מלשונו. מכאן פרץ ברק דרכים לא סלולות ללא כל הגבלה.
 

תוך התעלמות כמעט מוחלטת מכל ביקורת, שעט ברק קדימה, ובעקבותיו כל מערכת אכיפת החוק. עד שהגענו למצב שבו יש ניסיון ברור של מנגנונים שונים להשתלט על מערכות השלטון הנבחר. שרים נדרשים כל העת לקבל גושפנקה משפטית למהלכים שהם מטבע הדברים חלק מסמכויותיהם, ובית הדין הגבוה לצדק מטיל את חתתו, ללא סמכות מפורשת, על כל זרועות השלטון. לא אחת, פסיקותיו פוגעות, להתרשמותי, בעצם ההליך הדמוקרטי.
 

המשפטיזציה הפכה לרעה חולה. השדה פרוץ, ומי שאמונים על שלטון החוק עושים בו לעתים ככל העולה על רוחם. תיקי חקירה נפתחים ללא כל בקרה. אין גורם שמפקח על הכרעות היועץ המשפטי לממשלה. כשהוא מלווה בראשי הפרקליטות, יכולותיו כמעט בלתי מוגבלות. על שקיפות אין בכלל מה לדבר. במשרד המשפטים מסרבים אפילו לשמוע על כך. תכתובות פנימיות נשארות חסויות, למרות שחלק מהן, כגון בין מבקר המדינה לבין היועץ המשפטי, יכולות להצביע על חילוקי דעות מהותיים.
 

הכל נשאר במשפחה. את הכביסה המלוכלכת מכבסים בתוך הבית. על האמירה האלמותית של לואי ברנדייס, המשפטן האמריקאי הדגול, ש”אור השמש הוא המחטא הגדול ביותר”, כנראה לא שמעו שם. אין כמו שקיפות  למניעת עיוותים. היא מטהרת. היא יוצרת אמינות ומונעת לזות שפתיים, והיא גם שומרת על כבודו של החוק מפני אלה שהופקדו על אכיפתו.