רשות האוכלוסין היא לא הכתובת למניעת גירוש העובדות הזרות

השלושה הגישו ערר על החלטת הגירוש שלהם והערר נדחה, אך השופט אישר לשחרר אותם בערבות. הם עדיין זכאים לערעור בפני בית המשפט המחוזי (מינהלי) אם יבחרו לעשות כן.
 

שהייה וחיים במדינת ישראל אפשריים בפן המשפטי בשתי דרכים: דרך צינור היבוא של "חוק השבות", שנועד ליהודים בלבד, ודרך חוק "הכניסה לישראל", שנועד גם לתיירים ולעובדים זרים (חוקים דומים יש כמעט בכל מדינה). בחוק נקבע כי מי שהגיע לישראל שלא על פי חוק השבות ובנוסף אין לו רישיון לשהייה בארץ, יורחק מישראל. 
 

בית הדין לעררים החליט לפי חוק הכניסה לישראל כי השלושה יגורשו תוך 45 יום. הדיון היה יצרי ורגשני. ובכלל, לראות ילדים מגורשים מהארץ שבה נולדו זה לא מחזה קל. מי שסופגים את עיקר האש הם אנשי רשות ההגירה והאוכלוסין, על לא עוול בכפם, משום שהם בסך הכל הופקדו כזרוע אכיפה על חוק "הכניסה לישראל". מי שצריכות לספוג את הביקורת, ככל שהיא מוצדקת, הן הממשלה והכנסת, שרק בכוחן לשנות את החוק או לקבל החלטות באשר למדיניות ולביצועה.
 

בשנים האחרונות סוגיית מהגרי העבודה הפכה לבעיה כלל עולמית, ומדינות רבות מחפשות לה פתרונים. במדרג שהופיע באחד המחקרים עלה שקנדה היא הארץ שבה מהגרים זוכים לקבלת הפנים הטובה ביותר, בעוד שישראל מוקמה בסוף הדירוג, עם 60% שסבורים שהמהגרים הם עול על המדינה. ישראל נמצאת בתחתית הרשימה יחד עם פולין, הונגריה, איטליה ויוון. 
 

נפגשתי השבוע עם גורמים מרכזיים ברשות ההגירה והאוכלוסין, וזה מה שהבנתי מדבריהם: ישראל היא מדינת חוק יהודית ודמוקרטית, וחוקי השהייה נועדו בין היתר לשמירה על אופייה. 
 

כמאה אלף עובדים זרים עם רישיון מועסקים בארץ בתחומים שונים, מחציתם בתחום הסיעוד. השהייה בישראל היא לתקופה קצובה, ידועה מראש, אך כ־20 אלף בחרו להישאר בארץ בצורה בלתי חוקית, גם לאחר פקיעת אשרת השהייה שלהם. החוק והחלטות הממשלה הנובעות ממנו כופים על אנשי רשות האוכלוסין, שהם זרוע אכיפה לעניין זה, לגרש מהארץ את מי שפג תוקפו של רישיונו. מדי שנה מורחקים מישראל כ־8,000 שוהים לא חוקיים, עם ובלי ילדים. 
 

החלק הרגשי ביותר בסוגיה זו הוא גירושם של הילדים. וטענת המתנגדים לגירוש היא - לא יקרה דבר אם בישראל יישארו כמה עשרות משפחות עם ילדים. כנסת ישראל היא שצריכה לשנות את החוק, וממשלת ישראל צריכה לשנות את המדיניות, כפי שעשתה במהלך השנים לתקופות קצובות מפעם לפעם. 

רשות האוכלוסין וההגירה במסגרת סמכויותיה והאפשרות שלה להשפיע על המדיניות עשתה צעדים מאוד אנושיים, כמו למשל לאפשר לשוהה בלתי חוקית להאריך את השהייה שלה בישראל עד סוף שנת הלימודים של ילדיה ולצאת מהמדינה בדרך מכובדת, ללא הרחקה ומעצר ותוך התחייבות לא לעצור אותם עד אז. אך חלק מהשוהות הבלתי חוקיות, הגם שחלקן חתמו על הסכמים עם הגורמים המוסמכים, העדיפו לא לעזוב את הארץ בצורה מכובדת. הן בחרו להיעצר, לספר את סיפורן הטרגי ולהגיר דמעות מול עיני הציבור. הן למדו שהלחץ הציבורי יכול להשפיע. 
 

המילים "ממשלת מעבר" אינן יציר החוק אלא יציר הפרקטיקה והפסיקה. על פי החוק, ממשלה מכהנת מכוחה של הכנסת שנבחרת בבחירות ישירות על ידי הציבור ומאמונה. אך משעה שהכנסת חדלה מלהתקיים או מחליטה לפזר את עצמה, ובשל הצורך הקיומי ברציפות השלטון וביציבות השלטון, נקבע בחוק יסוד: "הממשלה" סעיף שעניינו רציפות השלטון. שם נקבע כי עם בחירת כנסת חדשה או התפטרות הממשלה או במקרה שלנו - חקיקת חוק לפיזור הכנסת, תמשיך הממשלה היוצאת במילוי תפקידיה עד שתיכון הממשלה החדשה, כך גם לגבי ראש הממשלה. 
 

בעבר נקבע בחוק כי ממשלה המכהנת מכוח הרציפות ולא מכוח האמון היא ממשלה במצור, אין יוצא ואין בא בה. אך החוק השתנה, וכיום אפשר להתפטר מהממשלה וגם למנות שרים חדשים בתקופת היותה "ממשלת מעבר שחל עליה עקרון רציפות השלטון".
 

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן במידה רבה כמו דבר חקיקה, כל עוד בית משפט לא החליט אחרת. בעוד שהמחוקק לא קבע מה מותר ומה אסור בתקופה שבה מכהנת הממשלה כממשלת מעבר, אלא קבע בעיקרון שזו ממשלה לכל דבר ועניין - נקבע בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מה מותר ומה אסור לממשלה כזו לעשות. 
 

מעמדו של היועמ"ש כמי שחוות הדעת שלו מחייבות את הממשלה עוגנו בשתי החלטות ממשלה (אחת של דוד בן־גוריון והשנייה של בנימין נתניהו) ובפסיקה של בית המשפט העליון. בהנחיות נאמר בין השאר: "ממשלה זו מכהנת עד שתיכון ממשלה חדשה, אלא שמרחב הפעולה ואופן הפעלת הסמכות של ממשלה זו כמו גם של העומד בראשה ושל חבריה שונים משל ממשלה רגילה".
 

בהנחיות הללו, שהן כאמור מנקודת מבטה של הממשלה סוג של חקיקה, יש גם הוראות מפורשות באשר למינויים של פקידים בתקופה זו, לרבות במשרות אמון. ידועה חוות הדעת שנתן היועמ"ש אליקים רובינשטיין לראש הממשלה אהוד ברק, כי אין זה מסמכותה של ממשלת מעבר לנהל משא ומתן מדיני בתקופה זו. ברק לא אהב את חוות הדעת ולא ממש פעל על פיה, ואילו המתחרה הפוטנציאלי שלו באותה עת ולימים ראש הממשלה אריק שרון אימץ אותה אל לבו ותמך בה.
 

אמור מעתה: אין יצור משפטי בשם "ממשלת מעבר" אלא ממשלה פועלת מכוח חוק יסוד: "הממשלה" ועקרון הרציפות, ולכן מובן ומתקבל על הדעת שסמכויותיה תהיינה מוגבלות.