ללא רחמים: מטפלים זרים. אין סתירה גדולה מהצירוף של שתי המילים הללו. מחד גיסא, זרים במראה החיצוני שלהם, בשפתם ובמנהגיהם להוויה הישראלית. מאידך גיסא, מרגע שהגיעו לטפל באדם נזקק הם מקיימים עמו אינטימיות עמוקה המתחייבת מתפקידם, אך עומדת בניגוד גמור לזרותם המוחלטת.
לאבי היו מטפלים זרים שסעדו אותו בשנות מחלתו הארוכות. גם לסבי ולסבתי שהאריכו ימים הייתה מטפלת, וגם את חמותי סעדה עובדת זרה. אין אדם בישראל שאינו מכיר את הצורך הנואש בעזרתם של הזרים הנושאים בנטל הטיפול השוטף בבן משפחה קרוב. המטפלים הללו מאפשרים לאדם החולה להמשיך לגור בביתו ומשחררים את בני משפחתו לשגרת חייהם.
המדינה מכירה בכך שמדובר בצורך חיוני, ולכן מעניקה אשרות עבודה לעובדים זרים. עם זה, היא מקפידה על מדיניות הגירה נוקשה המגבילה את שהותם בישראל לבל ירגישו כאן "בבית". עם סיום תפקידם, לרוב עם מותו של המטופל, פגה אשרת העבודה, והם נדרשים לשוב לארץ מוצאם. אלא שלחיים יש דינמיקה משל עצמם. בקרב העובדים הזרים יש מי שמכירים בני זוג, מקימים משפחה ומביאים ילדים לעולם. מדיניות ממשלתית יכולה לקבוע כללים וקריטריונים, אבל לא לצוות על הלב. בימים אלה נאבקות כמה אמהות נגד צו גירוש המאיים לקרוע את ילדיהן מהסביבה המוכרת, מהחברים ומבית הספר.
ילדיהן הם ישראלים לכל דבר ועניין. הם נולדו כאן, עברית היא שפתם והתרבות הישראלית היא תרבותם. גם הדין הישראלי עומד לצדם. ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, המחייבת לשקול את טובת הילד בכל החלטה שיפוטית הנוגעת לו. עם זאת, הטיעון המרכזי נגד הגירוש אינו צריך להתבסס על נימוקים משפטיים אלא על צו המצפון.
העובדה שבישראל קמה קהילה של עובדים זרים אינה מפתיעה. זו תוצאה של מדיניות וגם של כורח המציאות (שהרי ספק אם יש ישראלי שמוכן לעבוד קשה כל כך בתנאים כאלה). במקום לגרש את העובדים האלה ולייבא במקומם מהגרי עבודה חדשים, אפשר לחשוב על סידור שיאפשר להם להוסיף לעבוד כחוק ויעניק לילדיהם ביטחון ויציבות, כפי שמגיע לכל ילד. זהו פתרון צודק ויעיל שיש בו גם הכרת הטוב.
ילדיהן הם ישראלים לכל דבר ועניין. הם נולדו כאן, עברית היא שפתם והתרבות הישראלית היא תרבותם. גם הדין הישראלי עומד לצדם. ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, המחייבת לשקול את טובת הילד בכל החלטה שיפוטית הנוגעת לו. עם זאת, הטיעון המרכזי נגד הגירוש אינו צריך להתבסס על נימוקים משפטיים אלא על צו המצפון.
העובדה שבישראל קמה קהילה של עובדים זרים אינה מפתיעה. זו תוצאה של מדיניות וגם של כורח המציאות (שהרי ספק אם יש ישראלי שמוכן לעבוד קשה כל כך בתנאים כאלה). במקום לגרש את העובדים האלה ולייבא במקומם מהגרי עבודה חדשים, אפשר לחשוב על סידור שיאפשר להם להוסיף לעבוד כחוק ויעניק לילדיהם ביטחון ויציבות, כפי שמגיע לכל ילד. זהו פתרון צודק ויעיל שיש בו גם הכרת הטוב.
גירוש הילד רוהאן פרז ואמו רוזמרי לא זכה לכותרות גדולות. בעקבותיהם גורשו עוד משפחות זרות. החברה הישראלית, המצולקת משסעים פנימיים, מתקשה להתגייס למען עוד קבוצת אוכלוסייה מוחלשת. גס לבנו בעובדים הזרים. עם זה, לא ברור מה חשב שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין כשסירב לבקשה להוציא צו מניעה ולעכב את גירוש השניים. הרי גם מי שאינו מכיר את רוהאן בן ה־13, מבין שהגירוש לפיליפינים הוא טראומה בעבורו. איזה אסון היה נגרם למדינת ישראל לו היה נשאר כאן?
המקרה של רוזמרי ורוהאן חייב לשמש תמרור אזהרה מפני מחלה ששום מטפל זר לא יוכל להקל את מכאוביה – קסנופוביה. כן, גם החברה הישראלית לוקה בשנאת זרים. כל מי שנחשב "אחר", או במילים אחרות לא יהודי כהלכה, נתפס כאיום על קיום המדינה היהודית. על הרצף הזה נמצאים יהודים יוצאי אתיופיה, רפורמים וקונסרבטיבים, וכמובן כל מי שאינם יהודים – ערבים, מבקשי מקלט ועובדים זרים.
שנאת זרים הולכת ומעמיקה בחברה הישראלית המאבדת ערכים של הומניזם בסיסי. היכן סממן הזיהוי היהודי המוכר שטבע בעל "ספר החינוך" כשציין כי ישראל רחמנים בני רחמנים? היכן הכרת הטוב לעובדים הזרים המטפלים בזקנים ובחולים הסיעודיים שלנו?
על משרד הפנים לעצור את מבצע הגירוש מיד ולגבש מדיניות הגירה חדשה. בד בבד, גם על הציבור הישראלי מוטלת חובה מוסרית לעשות חשבון נפש ולהפנים שמטפלים זרים הם בני אדם ולא אמצעי אינסטרומנטלי בלבד. יש לנהוג בהם בחמלה ובכבוד אנושי בדיוק כפי שאנו מצפים מהם לנהוג ביקירינו החולים.