כדרכו של עולם גם הבוקר זרחה השמש. במובן הכי טבעי, זהו שחר של יום חדש. אבל בלי הכיף והרעננות הקרירה המאפיינת בוקר של ספטמבר סתווי. היום שאחרי בחירות הוא אנטי־קליימקס לכל הפירוטכניקה, הפיצוצים, הניצוצות ותשפוכת המילים של מערכת הבחירות. ריח של ניצחון חמוץ המתערבב בתוגת המפסידים נישא באוויר.
אז מה היה לנו שם? השמצות, מניפולציות, שקרים, חקירות, הדלפות, הסתה וגילויי גזענות וכן, הייתה גם תוכנית, שלא יצאה אל הפועל, לצאת למבצע צבאי בעזה. היו הבטחות: למוטט את חמאס, לספח את הבקעה, להעביר את רפורמת הקנאביס ולהפוך את משה פייגלין לשר. הייתה התחייבות לפתור את מצוקת הפנסיה ליוצאי ברית המועצות ולהותיר את תיק החינוך בידי הליכוד. אמרו שמילה זו מילה ושיהיה חוק גיוס לכולם ושתקום ממשלת אחדות חילונית, אבל לא שמאלנית. והיה כמו תמיד חזון ארץ ישראל השלמה, מדינת הלכה, בתי ספר לנבואה וטיפולי המרה, בנועם כמובן.
טענו שהשמאל חלש, שהימין חזק, שיש הדתה ושאין הדתה, וצריך שתהיה עוצמה יהודית, וליתר דיוק קבעו שיהודים הם גזע מיוחד במינו ושהערבים גונבים את הבחירות, מזייפים בכמויות ורוצים להשמיד את כולנו. הזהירו מפני האיראנים, חמאס, עיתונאים ושומרי הסף המבקשים להדיח ראש ממשלה מכהן. הפציצו אותנו בבליץ ראיונות שלא נגמר, בכל ערוץ אפשרי, אחרי שהחרימו את הטלוויזיה והעליבו את “דמבו”, רק בגלל הפיל שבחדר ותיקי האלפים הממתינים לשימוע אוטוטו.
הספינים עבדו שעות נוספות בדיסטורשן פוליטי מחריש אוזניים, ועוד נכונו לנו תוכנית המאה של טראמפ, מסע לקירוב לבבות עם האייתוללות בטהרן וגזירות כלכליות בתקציב המדינה שיחייבו קיצוץ בכל מה שזז לעומק ולרוחב. בסוף, הכניסו לחשבון גם את האלמנט. געוואלד! אז כמה יצא לנו? ככה וככה.
יחלוף זמן עד שהאוויר יהיה נקי מהנשורת הרדיואקטיבית של הקמפיינים הרעילים שפרחו כמו בלוני נפץ בשמי הנגב המערבי. לו היה בנמצא, ישראלים רבים היו נוטלים הבוקר אנטידוט או את גלולת היום שאחרי ומכריזים על התנתקות חד־צדדית מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים שמתנהלים בדפוס התנהגות קבוע. בכל מערכת בחירות הם מחזרים בלהט אחרי קולות הבוחרים וביום שאחרי מתנכרים להם. או, במילים אחרות, משתמשים וזורקים.
המשימה הראשונה המוטלת על הכנסת ה־22 ועל הממשלה שתקום תהיה לרפא את הפצעים של החברה הישראלית. אם לא ייעשה כן, נהיה עדים לתהליך התפוררות מואץ של הלכידות והסולידריות החברתית, שבסופו לא יהיה מנוס מחלוקה מעשית, פוליטית ואולי גם טריטוריאלית לשבטים. זו מציאות שהנשיא ראובן ריבלין הזהיר מפניה ב”נאום השבטים” שנשא לפני כארבע שנים. ריבלין ציין שתהליכים דמוגרפיים יצרו “סדר ישראלי חדש”, שבו “ארבעה שבטים מרכזיים”: חילונים, דתיים, חרדים וערבים, שהעוינות ביניהם גוברת ופוגעת בחוסן הלאומי של מדינת ישראל. הנה כי כן, התופעות הללו רק העמיקו בשנה האחרונה.
במובן הזה הבחירות לכנסת הן קריאת השכמה לחברה הישראלית הזקוקה לתיקון פוליטי ולתוכנית חירום לשיקום חברתי. בשני ההיבטים הללו לא יועילו לנו צבא מתקדם וגם לא קשרי חברות אישיים, ב”ליגה אחרת”, עם מנהיגי המעצמות הגדולות. אובדן האמון במערכות שלטון החוק והניכור החברתי הם תהליכים המכרסמים ברקמות של החברה הישראלית. כל אלה מחייבים חשבון נפש עמוק כדי לעקור מן השורש כל ביטוי של גזענות, שנאה, אי־שוויון והסתה שהרימו ראש בחודשי הבחירות. לשם כך יש לנסח אמנה חברתית חדשה שתתבסס על הנושאים המוסכמים ולשרטט מפת דרכים להשבת האמון במוסדות שלטון החוק.
חובה לגבש רשימת יעדים כלכליים לטובת השכבות החלשות וכן לחתור להסדר קבע ולתוכנית שלום עם הפלסטינים. מדינה, כמו בני אדם, צריכה גבולות. וכשאין גבולות – הכל פרוץ. אז מה בכל זאת כדאי לקחת מהבחירות האלה? בתור התחלה אני מאמצת את הסיסמה של העבודה־גשר: בני אדם לפני הכל.