פרידה ממאיר שמגר: אדם שנשען על ז'בוטינסקי ובן גוריון - כאחד

שלום מאיר: כמה וכמה שיחות היו לי עם הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון מאיר שמגר, במסגרת תפקידי כמנכ"ל מכון ז’בוטינסקי בישראל. קל היה לשוחח עמו על ענייני מורשת ועבר, בעיקר מאז שפרש מתפקידו המשפטי רם המעלה. האיש זקוף הקומה הזה, זקוף הגוף והנשמה, איש ההדר והנימוסים, המאופק, השומר על חזות רצינית ועל ריחוק כלשהו, חסכן במילים שבעל־פה ובכתב - נפתח קמעא בשנותיו האחרונות, אף התרכך, כדי לשוחח בין השאר על מורשת ציונית ועל ז’בוטינסקי.

שמגר שילב באישיותו רצינות, מעין סגפנות מצד אחד, ואהבת חיים, תרבות ומוזיקת ג'אז מצד שני. הוא הקפיד לשמור על פרטיותו עד יומו האחרון. את בן שיחו היה בוחן במבט נוקב, לתהות על קנקנו. באישיותו הקרין ממלכתיות ואחדות. את דעותיו הפוליטיות שמר לעצמו. את החיים הציבוריים שפט מנקודת מבט של האמת והצדק, בזהירות ובמתינות. כך גם התנסח, כשהיה צריך להשמיע את דעתו.
 

כידוע, שני אישים העריץ שמגר ז"ל, שני היריבים הגדולים – דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי. "הערצתי לבן גוריון נתונה כמי שהכריז על המדינה בניגוד לדעת חבריו... נאבק והצליח, ובזכותו יש היום מדינה. זה הישג עצום בהיסטוריה היהודית", כתב בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם". והוסיף: "הערכתי לבן גוריון אינה גורעת כהוא זה מהערכתי לזאב ז'בוטינסקי, שעל ברכי תורתו גדלתי ואשר נאבק במשך עשרות שנים על כך שהציונות תכריז על רצונה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל... לא זכיתי לפגוש את ז'בוטינסקי, ועם יורשו, מנחם בגין, נפגשתי רק לאחר שובי ממחנה המעצר באפריקה. לימים פגשתי אותו כשהיה ראש ממשלת ישראל, ולמדתי להעריך את תפיסתו הליברלית העמוקה ואת דבקותו בשלטון החוק".

 

שמגר הוא שכתב את סוף הדבר לקובץ המאמרים שיזם מכון ז’בוטינסקי וראה אור בשנת 2005: "איש בסער – מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי". זכורני כי נעתר לפניית העורכים לכתוב את המאמר כי שותפים להוצאה היו ארבעה מוסדות: מכון בן גוריון, מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה, מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין. זוהי אחדות! על כן, ראיתי בו מועמד הולם לתפקיד נשיא המדינה. באחת משיחותינו אף העזתי ושאלתי אותו על כך, והוא לא שלל את הרעיון. הוא ידע את מקומו ומעמדו בחברה הישראלית ואת התאמתו לתפקיד האזרח מספר אחת, כאישיות חסרת פניות, כדמות מאחדת ונותנת השראה. "אינני מוכן להעמיד עצמי להתמודדות. אם הכנסת כולה תתאחד על מועמדותי, אולי אסכים".
 

לא היו לו אשליות. גם על תפקיד נשיא המדינה מתנהלת בכנסת התמודדות פוליטית יצרית. בבחירת הנשיא, בהצבעה חשאית, קולות הח"כים לרוב נחלקים לפי החלוקה הפוליטית בבית המחוקקים, בין מועמד מימין לבין מועמד משמאל, ואז לכל אורך כהונת הנשיא הנבחר לא נמחקת ממנו כליל התווית הפוליטית שהביאה לבחירתו ברוב קולות. נכון, מיד לאחר הבחירה מצביעה הכנסת כולה על המועמד האחד, ובכך מאשרת פה אחד את הנבחר, ועדיין זוכרים לו לאורך כל תקופת כהונתו בקולות מי באמת נבחר.
 

אופי הכהונה כבר תלוי בהתנהלות הנשיא המכהן. כל נשיא וסגולותיו. כל נשיא ותכונותיו. שמגר ז"ל היה יכול להיות נשיא משכמו ומעלה. הוא הבין את משמעות התפקיד המקרין של נשיא המדינה כאישיות מאחדת ומשתפת. הוא עצמו אהב את התואר "נשיא", שנשא מתוקף עמידתו בראשות המערכת השיפוטית. "נשיא בדימוס", כך חתם ליד שמו על כל מכתביו. את איכויות נשיאותו בבית המשפט העליון לבטח היה מאיר שמגר מביא לבית הנשיא בירושלים, אם הכנסת הייתה מתעלה על עצמה, מביאה ומצביעה פה אחד על בחירתו לנשיא ישראל. ואולי הגיעה העת לתיקון בחוק יסוד נשיא המדינה, שלפיו בחירת הנשיא תהיה בהצבעת העם כולו?
 

אילו נבחר, שמגר אולי לא היה עממי כנשיאנו היקר ראובן ריבלין, ולא נוצץ כנשיא שמעון פרס, אבל היה מקרין הדר מלכות. מעל לכל היה מביא לתפקיד את אהבתו למדינה, כיהודית ודמוקרטית (סדר המילים הוא שלו), ולעם היהודי, "בעושרו הפנימי ובתרומתו לעולם". שמגר, איש של מעשים, חקיקה והנהגה, לא זכה לכהן כנשיא ישראל, אבל חי בתוכנו כנשיא לכל דבר. איש שגילם באישיותו ממלכתיות עילאית ואחדות לאומית אמיתית, איש שהעריץ את בן גוריון וז'בוטינסקי ולאורם של שני הענקים הללו פעל כל ימיו.