נכדתנו שירה בת ה־17 נסעה לפני החגים עם בני כיתתה לסיור בפולין. אחד ממוקדיו היה מחנה ההשמדה טרבלינקה. יש מחלוקת לגבי הנסיעות הללו, אבל דומה שבמקרה זה אין מקום לכך. יש לנסיעה הזאת רקע אישי ומשפחתי קורע לב שהוא מעבר למחלוקת. שאלו את שירה, שבטרבלינקה גילתה את ההיסטוריה של ענף במשפחתה.
הנה הרקע: הוריי עלו מעירם ביאליסטוק שבפולין לארץ ישראל בשנות ה־30 של המאה שעברה. הם הותירו מאחוריהם אמהות (האבות נפטרו), אחים ואחיות וצאצאיהם – משפחות ענפות שנספו בידי הנאצים במהלך המלחמה. גם אחיו של אבי, “הדוד אליהו”, עלה אז ושניהם הצליחו להעלות לארץ את אמם האלמנה. אחותם הצעירה אסתר נותרה בודדה בביאליסטוק וכל מאמצי אחיה להשיג לה סרטיפיקט (אישור כניסה לארץ) עלו בתוהו. היא נישאה, ילדה בן וכמו כל יהודי ביאליסטוק נספתה עם משפחתה במחנה טרבלינקה.
זה אכל את אבי עד סוף ימיו. הוא לא סלח לעצמו על כישלונו בהצלת אחותו הקטנה. הוא האשים את עצמו והתייסר. בפברואר 1947, כמעט שנתיים לאחר תום המלחמה הנוראה, כשכבר לא היה כל ספק לגבי מה שקרה ליהודי אירופה במהלכה, פרסם אבא בעיתון “הצופה”, שבו היה בעל טור, מאמר שכותרתו “אחות הייתה לי” וכל כולו קינה קורעת לב על “אחותו הקטנה” והלקאה עצמית על אוזלת ידו בהצלתה.
את המאמר גילינו בעיזבונו לאחר פטירתו ולפני כ־12 שנה פרסמתי אותו במעריב. הוא היכה גלים והוקרא במעמדים שונים. כאן אצטט רק שורות מעטות כדי שתקבלו מושג־מה מהקינה הזאת ומהמבחן שעמדה בו נכדתנו שירה בטרבלינקה.
וכך כתב אבי יוסף ז”ל: “אחות הייתה לי, קטנה וענוגה, בת זקונים מטופחת וכנפיים לא היו לה. לעוף לא ידעה... לימים גדלתי והייתי לאיש. צמחו לי כנפיים ואמרתי לעוף, להרחיק נדוד, רחוק-רחוק מעבר לימים, אל ארץ השמש והתכול. התחננה לפניי אחותי הקטנה, אחותי הרכה, התחננה על נפשה: 'אנא קחני איתך, צררני בכנפיך. באשר תעוף אעוף ובאשר תשכון אשכון. איככה אוכל ואיוותר לבדי ואין איש איתי ונפשי קשורה בנפשך'. עודדתי אותה. הבטחתי לה: איתי אקחך, אחריי אקחך, באשר אלך תלכי. לא עמדתי בדיבורי שלא באשמתי. עדי במרומים, רשעים ארורים מנעוני. תיקלו את דרכי, סיכלו עצתי... לא עמד בי כוח התחבולה.
“הייתי משגר לה דברי נוחם ונטפי עידוד: עוד אקחך, עוד אביאך. ישבה בחלון ביתה ערב־ערב וציפתה. ישבה שנה, ישבה שנתיים, ישבה שלוש, ישבה עגומה ועגונה ונואש לא אמרה. עוד חיכתה לנס. עד שבה האיש מטרבלינקה והוביל אותה עם כל בית ישראל אל האש של טרבלינקה וזו ליחכה את לשדה ופיצחה את עצמותיה ותינוק בזרועה – ואיננה”.
שירה נכדתנו נטלה איתה לנסיעה לפולין את המאמר של סבא רבא שלה ובעצה אחת עם מדריך הטיול החליטו שתקרא אותו באוזני כל בני כיתתה בצל האנדרטה הניצבת במחנה. כך עשתה בהתרגשות, כשחבריה שמסביבה מאזינים מרותקים ודוממים. “זה משהו שאזכור לתמיד”, אמרה לה אחת מחברותיה.
ושירה אמרה לי בשובה משם: “לפני זה לא ידעתי שום דבר על מה שקרה למשפחתנו בשואה. עכשיו אני יודעת משהו”. והנה לכם תועלת המופקת מנסיעת נוער לפולין.