אחרי תקופה ארוכה יחסית של שקט, שוב עלו הנערים האנרכיסטים מגבעות השומרון לכותרות. הפעם, כמה מהם יידו אבנים על חיילי צה”ל ותקפו מילולית את מפקד גדוד הסיור של גולני, סא”ל איוב כיוף. הנערים, יש לומר, ספגו גינוי מקיר לקיר: לא רק מכל קצות המערכת הפוליטית, אלא גם מבכירי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ומזכירות היישוב יצהר, שבתחומיו שוכן המאחז שלהם, אף דרשה מהם לעזוב את היישוב.
קבוצות הנערים הללו, שמספרם בכל הגבעות גם יחד אינו עולה על כמה מאות, הן החשודות העיקריות בהתנכלויות לפלסטינים היושבים בשטחים ולרכושם. כמה מהם אף נעצרו כחשודים בפגיעה הקשה ביותר המיוחסת ליהודים שנעשתה עד היום בפלסטינים - רצח שלושת בני משפחת דוואבשה בכפר דומא לפני יותר מארבע שנים. הנערים האלה עומדים בראש מעייניה של החטיבה היהודית בשב”כ, גם משום שתדירות וחומרות פגיעתם עלו במשך השנים, ובעיקר משום שיש בכוחם לערער את האיזון השביר ממילא של יחסי יהודים ופלסטינים בשטחי יהודה ושומרון.
בשל הפוטנציאל ההרסני הזה, ראוי להתייחס לנערים הללו במלוא החומרה, ומול הפעולות האלימות שלהם ראוי להפעיל את מלוא עוצמתה של המערכת הפלילית. אולם במקביל צריך גם להיות ברור שהטיפול הפלילי לא יכול להיות אפיק ההתמודדות הבלעדי, ואפילו לא המרכזי. כמו לגבי כל תופעה חברתית בעייתית, התנאי המוקדם להתמודדות נכונה הוא קודם כל הבנה נכונה של התופעה, מה יוצר אותה וכפועל יוצא, מה עשוי לרסן אותה. בהקשר הזה, הדימוי התקשורתי שהודבק לקבוצה הזו, שמתמצת אותה להגדרה “אידיאולוגים קיצוניים”, מטשטש את זהותה האמיתית ומקשה על ההתמודדות הנכונה עמה.
ברור שמדובר באנשים בעלי אידיאולוגיה קיצונית, אבל גם רוב, אם לא כל מצביעי עוצמה יהודית, הם בעלי אידיאולוגיה קיצונית, ובכל זאת רובם המכריע לא יבצעו את המעשים המיוחסים לנערי הגבעות. לפיכך, חשוב להבין מה ייחודם של נערים אלה. התשובה העיקרית היא שמדובר בצעירים שנפלטו מהמסגרות המסודרות שלהם - הבתים, בתי הספר ותנועות הנוער. במידה רבה, מדובר בנוער המנותק של השומרון, או של כלל השטחים, ומבחינה זו יש דמיון רב בינם לבין כל קבוצת נוער מנותק אחרת – בתל אביב, בטייבה, או בקרב השבאבניקים החרדים בירושלים.
מהבחינה הזו, האידיאולוגיה הקיצונית כשלעצמה אינה בדרך כלל הסיבה שבגללה הם בגבעות, אלא החלופה שבחרו לעצמם לחיים הממוסדים והבורגניים שנטשו. הם בזים להורים, למחנכים ולרבנים שלהם, שאינם מוכנים להילחם “עד הסוף” על האידיאולוגיה שלכאורה משותפת לכל המתנחלים.
ברור שמדובר באנשים בעלי אידיאולוגיה קיצונית, אבל גם רוב, אם לא כל מצביעי עוצמה יהודית, הם בעלי אידיאולוגיה קיצונית, ובכל זאת רובם המכריע לא יבצעו את המעשים המיוחסים לנערי הגבעות. לפיכך, חשוב להבין מה ייחודם של נערים אלה. התשובה העיקרית היא שמדובר בצעירים שנפלטו מהמסגרות המסודרות שלהם - הבתים, בתי הספר ותנועות הנוער. במידה רבה, מדובר בנוער המנותק של השומרון, או של כלל השטחים, ומבחינה זו יש דמיון רב בינם לבין כל קבוצת נוער מנותק אחרת – בתל אביב, בטייבה, או בקרב השבאבניקים החרדים בירושלים.
מהבחינה הזו, האידיאולוגיה הקיצונית כשלעצמה אינה בדרך כלל הסיבה שבגללה הם בגבעות, אלא החלופה שבחרו לעצמם לחיים הממוסדים והבורגניים שנטשו. הם בזים להורים, למחנכים ולרבנים שלהם, שאינם מוכנים להילחם “עד הסוף” על האידיאולוגיה שלכאורה משותפת לכל המתנחלים.
לכך יש שתי מסקנות משמעותיות מבחינת דרכי ההתמודדות איתם. האחת היא שלצד המישור הפלילי, חשוב להתמודד עם הקבוצות האלה גם בכלים המקובלים בהתמודדות עם נוער מנותק: מדריכי נוער, חלופות תעסוקה ושאר פעולות שיקומיות. השנייה היא להבין שהאחריות הרבנית במקרים הללו לרוב מוגבלת ועקיפה. הרבנים אחראים לגיבוש אותה תפיסת עולם של קנאות לארץ שבשמה נשבעים גם נערי הגבעות, אבל הם לא אחראים ישירים למוטציה עצמה.
כאמור, מדובר בנערים בעלי התנהלות אנרכיסטית, שבתפיסה הרומנטית הילדותית שלהם, רק אנשים כמותם, שרק הדבקות בארץ ובתורה חשובה בעיניהם, הם אנשי אמת. אם בכלל יקשיבו למישהו, הרי זה לחברים היותר ותיקים בקרב נערי הגבעות עצמם. מדובר בצעירים שמבקשים להוכיח לחברה שרואה אותם כנוער שוליים שהם דווקא יותר אותנטיים ואמיצים מאלה שבזים להם, ומסוגלים למעשים שהרוב הדומם הבורגני לא יעז לבצע.
כאמור, מדובר בנערים בעלי התנהלות אנרכיסטית, שבתפיסה הרומנטית הילדותית שלהם, רק אנשים כמותם, שרק הדבקות בארץ ובתורה חשובה בעיניהם, הם אנשי אמת. אם בכלל יקשיבו למישהו, הרי זה לחברים היותר ותיקים בקרב נערי הגבעות עצמם. מדובר בצעירים שמבקשים להוכיח לחברה שרואה אותם כנוער שוליים שהם דווקא יותר אותנטיים ואמיצים מאלה שבזים להם, ומסוגלים למעשים שהרוב הדומם הבורגני לא יעז לבצע.
הכותב הוא חוקר בתכנית לדת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה