קבורה לעומק: על מה המדינה מבזבזת 300 מיליון שקל?

ירושלים של מטה: בעומק 50 מטרים מתחת לפני האדמה נערך בשבוע שעבר אירוע השקה נוצץ. תחזיקו חזק – למערות קבורה בירושלים. אחרי שמוצה המקום על פני השטח, כלומר לא נותר מטר פנוי על הר המנוחות, והתברר שגם לשמיים יש גבול ולא ניתן לבנות עוד רבי־קומות בעבור דיירי העולם הבא, קמה יוזמת הקבורה לעומק. עלות הפרויקט: 300 מיליון שקלים.
 

בירושלים של מטה נחצבה מנהרה שאורכה קילומטר וחצי. בשני צדדיה גומחות קבורה הדומות למערת קולומבריום. התאים העליונים והבלתי נגישים מיועדים למעוטי יכולת או לעריריים שאיש לא יבוא לפקוד את קברם לפני תחיית המתים. בשדרה המרכזית קברים פרימיום צמודי קרקע. בסך הכל כ־24 אלף מקומות קבורה האמורים לספק את הביקוש לעשר השנים הבאות. 
 

כל מי שצפה בתמונות הווידיאו מהאירוע שפשף את עיניו בתדהמה. לראות ולא להאמין (תרתי משמע). לו היו הקברים מאוכלסים, היו המתים מתהפכים בקברם. בנתיב המרכזי של המערה, בין הגומחות, נפרש דשא מלאכותי ירוק, עליו ניצבו עמדות מזון של קייטרינג משובח. מוזיקה עליזה ליוותה את הסועדים. מגשים של מתאבנים נישאו בידי מלצרים אדיבים. ובפינות המתחם עמדו כמה טאבונים לוהטים. חסרו רק לפידים להשלים את האווירה. אירוע ביזארי שכזה לא נראה במקומותינו מאז חנוכת מערת המכפלה בימי אברהם אבינו.
 

לגופו של עניין, ועם כל הכבוד ליוזמה היצירתית של מיזם הקבורה הירושלמי, לא מדובר בסטארט־אפ. באיחור אופנתי של כמה אלפי שנים נקבע סדר עדיפות - וטוב שכך. בני אדם אמורים לחיות על פני האדמה ואחרי 120 הם יכולים להסתפק בחלקה קטנה עמוק באדמה. בהקשר הזה מומלץ לבקר באתר הארכיאולוגי בית שערים, הכולל נקרופוליס שהשתמר בשלמותו מימי בית שני, המשנה והתלמוד, המתעד כיצד נאספו יהודים אל אבותיהם, במלוא מובן המילה, בקברים משפחתיים חצובים בסלע. המתעניינים בתחום יכולים להרחיק לקטקומבות בפריז, מערות של קברי אחים, הפתוחות למבקרים ולתיירים סקרנים במיוחד. 

 

אני מעדיפה את בית הקברות בשכונת מונפרנאס בעיבורה של העיר. לצד מצבות שהן יצירות אמנות בפני עצמן, אפשר למצוא גם קברים צנועים של סופרים, פילוסופים ומשוררים ידועי שם. השביל המרכזי משמש טיילת שקטה לרוכבי אופניים, לרצים ולמי שעתותיו בידיו. השילוב הנינוח בין החיים למתים טבעי ואינו מאיים. קדושת החיים לא ניגפת מפני קדושתם של המתים.
 

בחזרה לירושלים. לפני שנים עמדה בכניסה לעיר כתובת יצוקה בבטון שקידמה את הבאים בשערי הבירה בברכת ברוכים הבאים. סביבה טופחה חלקת דשא וערוגת פרחים צנועה. זה היה האות המבשר לנוסעים כי הגיעו ליעדם. לימים הועתקה הכניסה לצומת גינות סחרוב. הגינות נותרו שוממות. הצמחייה לא הכתה שורש בצלע הפצועה של ההר ואת ה"ברוכים הבאים" מחליף שלט דיגיטלי המכריז על זמני השבת. 
 

היום כל המגיע לעיר, ברכב או ברכבת, נחשף מרחוק למראה הר המנוחות. זו קבלת הפנים של בירת ישראל. בית קברות ענק, המשתפל מפסגת גבעת שאול בואכה מוצא. ההר הירוק הופשט וגולח ועל השטח החשוף ניטעו מצבות ומבני בטון כעורים בבנייה רוויה. כלי עבודה כבדים חופרים את ההר, קודחים בו ללא רחם. מלאכת הקבורה עושה אותו ככברה ובמקביל משמשת קרדום לחפור ממון רב. העסק אולי לשם שמיים, אבל את המחיר משלמים במזומן החיים על פני האדמה. הביקוש לעולם יגבר על ההיצע. 
 

במובנים רבים הר המנוחות הוא משל למעמדה של ירושלים בירת הנצח של ישראל. המתים קודמים לחיים; החורש, הנוף הטבעי והריאות הירוקות מתכווצים נוכח אינטרסים של עסקנים נטולי חזון, ולעזאזל האסתטיקה. עבודות החפירה והחציבה לאורכו, לרוחבו ולעומקו של ההר מלמדות כי אין מנוחה בהר המנוחות, לא לרשעים ולא לצדיקים. יום אחד ההר הזה יקרוס לתוך עצמו ויתברר שרק המתים זוכים לחיי נצח.