לעולם לא נדע מה השיקול הפוליטי שמאחורי חיסולו של אבו אל-עטא

שאלת המניע: לעולם לא נדע מה היה שיעורו של השיקול הפוליטי בהחלטה לחסל את בהאא אבו אל־עטא, בכיר הג’יהאד האסלאמי. צדיק הוא לא היה, אבל גם אם מדובר בהחלטה מוצדקת, קשה להשתחרר מהמחשבה הטורדנית כי היא לא נובעת אך ורק משיקולי ביטחון. כשנזכרים איך נתניהו הפר את מדיניות העמימות סביב מבצעים של צה”ל בעיראק ובסוריה, בעיצומו של קמפיין פוליטי ובניגוד לעמדת מערכת הביטחון ושקל לפתוח במבצע בעזה ימים אחדים לפני מערכת הבחירות, מותר להיות חשדניים. 
 

אצל נתניהו הכול פוליטי או לפחות הרוב פוליטי וכשעתידו המשפטי מונח על הכף, כל החלטה נחשדת כנגועה בשיקולים זרים. לעתים הם מוסווים, לעתים שקופים וגלויים כמו ההחלטה למנות את נפתלי בנט לשר ביטחון. מדובר בעסקה לכל דבר: בנט ניצל את חולשתו של נתניהו לבוננזה פוליטית קצרת מועד, ונתניהו קיבל בתמורה חוליית חיזוק לחגורת הביטחון הפוליטית שהקים סביב הבית בבלפור. אזרחי ישראל לא נכללו במשוואה. העיד על כך בגילוי לב שר התקשורת דוד אמסלם, שהודה בראיון ברשת ב' כי המינוי של בנט נועד לצורכי תחזוקה של בלוק הימין. על השאלה אם בנט ראוי לתפקיד השיב: "בנט ראוי להיות שר ביטחון לא פחות מאחרים. למה? ככה! ואני ראוי להיות שר תקשורת?". הדברים מדברים בעד עצמם.
 

נתניהו איננו המנהיג הראשון שמינה מועמדים לא ראויים לתפקידים שאינם הולמים את כישוריהם, משיקולים לא ענייניים. אבל אין ספק שהוא שכלל את השיטה. כמו סוחר ממולח הוא קונה שקט משפטי־פוליטי תמורת ליבת האינטרסים והנכסים הציבוריים. לאחר החיסול של אל־עטא, תדרך נתניהו את חברי הכנסת ושרי הליכוד והסביר להם כי מינה את בנט בלית ברירה, כדי למנוע ממנו לחבור לגנץ. בדבריו הוכיח נתניהו שהוא גם סחיט וגם לא ענייני. ביטחון המדינה הפך תחת ידיו למטבע עובר לסוחר וכלי משחק במגרש הפוליטי.

 

על רקע זה יש לבחון גם את ההסלמה הנוכחית בדרום. בשנים האחרונות נמנעה ישראל מחיסולי ראווה ממוקדים, משום שירי התגובה הפלסטיני משתק את המדינה לכמה ימים. אז מה גרם למערכת הביטחון לחרוג ממדיניותה הפעם? לשם כך עלינו לחזור לירי הרקטות בספטמבר האחרון, בעיצומו של כנס בחירות של נתניהו באשדוד. אבו אל־עטא היה האיש שירה. לא היו נפגעים, אבל התמונה המשפילה של ראש ממשלת ישראל יורד מהבמה, ונדחק על ידי מאבטחיו לחדר ממוגן, צרבה את התודעה וסדקה את הדימוי שלו כמר ביטחון. חיסולו של אל־עטא ביום שנתניהו נפרד ממשרד הביטחון איננו רק סגירת מעגל אלא גם סולם לגיבושה של קואליציה פוליטית־ביטחונית שתותיר אותו ראש ממשלה ותסכל את האופציה לממשלת מיעוט בראשות גנץ ובתמיכת הערבים.
 

מכאן התסריט די צפוי. אחרי מתקפת הטילים, תגיע מתקפת הקלישאות שבסופה תקום ממשלת אחדות. שלא יעבדו עליכם. המצב הביטחוני לא משנה במאום את המציאות הפוליטית. הקמת ממשלת אחדות על רקע מצב ביטחוני קשה איננה ביטוי להעדפת האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי אלא בדיוק להיפך. לנתניהו אין להלין אלא על עצמו. מי שכל מהלכיו נועדו להציל את עורו, לא יכול להיות מופתע מכך שגם צעדיו הביטחוניים מוטלים בספק. במובן הזה נתניהו מוסיף להיות הציר המרכזי והמחולל של הכאוס הפוליטי והביטחוני המתמשך. 
 

מספרים כי יצחק בן־אהרן שהיה ממנהיגיה של מפלגת העבודה, אמר אחרי מהפך 1977 כי אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם. הסיפור יפה אבל הציטוט לא מדויק. בן־אהרן אמר כי במשטר דמוקרטי חובה לקבל את הכרעת העם בבחירות, אבל אין חובה לרחוש לה כבוד. אם אכן תקום ממשלת אחדות, ייתכן שהיא תממש את הכרעת העם, אבל היא בוודאי לא תעורר כבוד.