היה זה המחזאי הצרפתי מולייר, שאפיין את גיבוריו על פי הטיפוסים הנפוצים שאתה נתקל בהם בחיים: "הקמצן", במחזהו באותו שם; "טרטיף", במחזהו על הצביעות; ו"גם הוא באצילים", על המתיימרים להיות מי שאינם כדי להרשים את הזולת ולהתכבד בתור אנשים חדשנים, אמיצים וכו', הראויים לזרי דפנה של תהילה.

הדבר עולה על הדעת למקרא הדיווחים בתקשורת בנושא פסק הדין שניתן בשבוע שעבר נגד ראש עיריית אשקלון לשעבר איתמר שמעוני, שהואשם, בין היתר, במתן הטבות לקבלן בתמורה לסיקור אוהד במקומון. מיד נקבע בתקשורת כי הנושא קרוב מאוד לחשד נגד ראש הממשלה נתניהו בחיפוש אחר סיקור אוהד אצל מו"ל "ידיעות אחרונות" ובאתר "וואלה".

מה שמוזר בפסק הדין הוא שהשופטת לימור מרגולין־יחידי אומנם זיכתה את הנאשם בסעיף זה, אך החליטה, בהתנדבות גמורה ובלי צורך, להמציא שבעה מבחנים שבהם סיקור תקשורתי יכול להיחשב כ"מתת" לפי סעיף השוחד בחוק העונשין. לכל ברור שהשופטת לא הייתה זקוקה לצורך המשפט שלפניה לקבוע כללים שיקבעו מתי "סיקור אוהד" הוא בבחינת שוחד.

איתמר שמעוני. צילום: אבשלום ששוני
איתמר שמעוני. צילום: אבשלום ששוני


אין צל של ספק שהשופטת הייתה מודעת לכך שהציבור יקשר את החלטתה המיותרת למשפט המתוכנן נגד נתניהו, ושלא עמדה בפני הפיתוי להיכנס בכניסה צדדית לסוגיית ראש הממשלה ולקבוע מבחנים משלה, שיריביו בתקשורת ובפוליטיקה כבר קבעו שחורצים את גורלו בשימוע ובמשפט.

נשאלת השאלה הבסיסית: מי ביקש מהשופטת להפליג לתחומים לא רלוונטיים ביחס לפסק הדין בפרשת שמעוני ולהכתיב לתקשורת סדרת מבחנים שכל משפטן מקצועי וישר יכול לבקר ולפסול אותם? מדוע נכנסה השופטת לתחום זה, כאשר זהו תפקיד הכנסת לקבוע חוקים, להרחיב או להצר אותם – ולקבוע סטנדרטים של התנהגות המהווה עבירה פלילית? השופטת אומנם עבדה שנים בפרקליטות מחוז תל אביב ביחד עם ליאת בן ארי במחלקת מיסוי וכלכלה – כן, אותה בן ארי הלוחצת להאשמת נתניהו בשוחד לפי אותם "מבחנים" שהמציאה השופטת בתיק שמעוני; אך כיום היא רק שופטת שלום העומדת לסיים את הקריירה השיפוטית שלה בשבוע הקרוב, לאחר שמינויה הזמני כשופטת מחוזית לא אושר.

ייאמר שמבחני השוחד שקבעה מרגולין־יחידי הם בבחינת אמירות "אגב אורחא" (Obiter dictum) ואינם נחשבים לתקדימיים מבחינה משפטית – וזה מגדיל את התמיהה נוכח קביעתם. לכאורה זה אומר שהיא מזדהה עם חברתה בפרקליטות מיסוי וכלכלה – ורצונה "לחזק" את עמדתה ביחס לראש הממשלה. אכן, אובייקטיביות שיפוטית.

יש ב"מבחנים" שכביכול קבעה השופטת דבר חמור מאוד: מדוע לא קבעה למשל מבחנים נגדיים ביחס לשאלה מתי "סיקור שלילי" או "סיקור שלילי מתמשך" עלול גם הוא להוות שוחד. איש עדיין לא כתב על כך שיש עיתונות אובססיבית נגד נתניהו, ואולי יש לחקור שמא היא פועלת לטובת אינטרסנטים פוליטיים, ולפי המבחנים של השופטת – אבל בהיפוך – גם במקרים אלה יש אולי תמורות ו"מתת" סמויים. מדוע רק סיקור אוהד יכול להיות נגוע? גם סיקור שלילי יכול להיות ממניעים פסולים שניתן להגדירם כשוחד.

הדבר החשוב ביותר בפרשה מוזרה זאת היא עזות הפנים של השופטת, שכאמור עבדה כפרקליטה במחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ומגלה בהתערבותה המיותרת מבחינה משפטית את רצונה להשפיע על פרשת נתניהו, וזאת היא עושה ימים בודדים לפני סיום עבודתה כשופטת. התקשורת, בצדק, מקשרת את דבריה עם תיקי ראש הממשלה. לפיכך, ברור רצונה להתבלט ולהותיר אחריה מעין "מורשת" אישית הקשורה לפרשה. היא מבקשת בכך להידמות לשופטי בית המשפט העליון, שלעתים כותבים פסקי דין בולטים לפני פרישתם. אכן – גם היא באצילים.